ירוקות בקטנות: נסיעות ירוקות וכנס מידע סביבתי

הטירוף המסוים שימים אלו מביאים לפתחי, אינו מותיר זמן בידי. אך אמר מי שאמר כי עדיף דבר פעוט מלא כלום, ומוטב מאוחר מלעולם לא, ואני די בטוחה שאפשר למצוא באזור הזה מספר קלישאות נוספות. אז "לעסק, סרז'יו":

בקטנה 1: נסיעה ונסועה מופחתות

שיתוף ההסעות של ישראל הוא אתר ששמו מדבר בעד עצמו. מה שידוע בארצות נכר מסוימות כמנהג ה- carpool מגיע אלינו בעצלתיים. עכשיו עם כל הכבוד לטרנד הירוק והירוקת השיווקית הנלוות לו, עדיין, רבות מהדרכים לאורח חיים מקיים יותר הן פשוט לצרוך פחות. לעניינו, נכון, אנחנו יכולים להחליף את הרכב המזהם שלנו ברכב היברידי, אך אנחנו יכולים גם לוותר עליו. טוב, לא לגמרי, חצי שבוע? רק לנסיעות ארוכות בסופ"ש?

שיתוף ההסעות של ישראל נותן עוד כלי להתרחק מהרכב הפרטי, או לפחות לתת לעוד כמה אנשים לחלוק איתך את שובל האשמה של גזי החממה הנפלטים מאחוריך.

בקטנה 2: כנס מידע סביבתי

כאן כתבתי על כנס מידע סביבתי בו הייתי, וסמ"ב היה נדיב דיו כדי להגיב ולבקש כי בפעם הבאה אתריע על כנסים דומים מבעוד מועד ולא בדיעבד. הצדק עימו וכבר הגיעה ההזדמנות שלי לתיקון.

כנס מידע ירוק /סביבתי 2008 יערך ב- 31 למרץ [הקרוב, כן?]. תוכנית הכנס נראית מבטיחה, ולפיה יעסקו שם בחקיקה, בשימוש במידע סביבתי ע"י מקבלי החלטות [ברמה הארצית והמקומית] ויסיימו עם מה שקורה בכמה פינות שוקקות יותר מאיתנו בעולם. האכסניה שנבחרה לארח את השמחה הזו הנה הילטון ת"א. יש לי חשש לחשד שהתשלום עבור ההשתתפות, העומד על לא פחות מ- 680 ₪ ללא ארוחת צהריים [780 ₪ כולל]*, קשור ולו במעט לאכסניה הנבחרת. זו הזדמנות מצוינת להציע למשרד להגנת הסביבה להזמין את הציבור הרחב ולסבסד משמעותית חלק מהמשתתפים [כך שכניסה תעלה הרבה פחות מ- 500 ₪].

* בדף ההרשמה מצויינים שלושה 'ימי אירועי הכנס' ולבטח המארגנים ידברו על שלושת הימים הללו בנסותם להצדיק את הסכום האמור, אך בהנחה כי רוב האנשים מעוניינים להגיע רק ליום בו באמת יערך הכנס, ולא לאירועים הנלווים, המחיר עדיין נראה מופקע משהו.

** התמונה צולמה ע"י A-TANMAN ושוחררה תחת רישיון CC.

דיווחי חברות: שקוף יותר זה מזוהם פחות

בכנס לדיווחי אחריות חברתית-סביבתית שהתקיים באחד מאולמות הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב לאחרונה נותרו כסאות לא מעטים פנויים. חבל שלא באתם. על הפרק עמדה שאלת הדיווח החברתי-סביבתי של חברות בישראל.

אם היה שלב טרומי לנושא המצוי בחיתוליו, וודאי הייתם מוצאים את הדיווח הסביבתי של ישראל שם. עקב לצד אגודל, המשק הישראלי נשרך אחרי מגמות, סטנדרטים ודרישות של גופים מסחריים, ממשלות וארגונים בינלאומיים. בהדרגתיות מגבירות חברות ישראליות את הדיווחים אודות הביצועים החברתיים והסביבתיים שלהן.

תקנות וולונטריות

בכנס נעשה ניסיון לקדם את הנושא צעד נוסף. ארקדה, יוזמת הכנס, תרגמה את ה- GRI- תקנות וולונטריות עולמיות העוסקות בדיווח חברתי-סביבתי של חברות - ומעוניינת להביא כעת את הבשורה ביתר שאת לישראל.

כפי שהדגיש בנאומו שון גילברט, נציג ה-GRI שנכח בכנס, היכולת של חברה מסחרית לייצר דיווח סביבתי-חברתי אינה נרכשת בין לילה, אלא נוצרת בתהליך שנמשך לרוב לא פחות משנתיים-שלוש. כלומר, גם אם מחר בבוקר שוטף את המשק הישראלי צונאמי של פתיחות ושקיפות, דיווח איכותי נוכל לראות רק עוד מספר שנים.

ה- OECD בא לשכונה

מבלי לזלזל חלילה בעוצמתו של הכוח הוולונטרי שמציגות התארגנויות כגון ה-GRI , הסיכוי שאותו צונאמי של שקיפות יפקוד את חופי ארצנו אינו גדול. אבל, מזל שיש את ה-OECD - הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח, שבוחן כעת את הצטרפותה של ישראל לארגון. ישראל, שמחה וטובת לב, עושה לא מעט בכדי להשתייך למועדון היוקרתי של המדינות המפותחות.

לשמחתנו, בשונה מהנוהג המקומי של סודיות והסתרה, ה-OECD הוא דווקא תומך נלהב בשקיפות מידע בכלל, ומידע סביבתי בפרט. לפני מחצית השנה קישרתי כאן, למכתב הפתוח של צפריר רינת מהארץ, בו הוא מבקש מהארגון הבינלאומי שיכפה על ישראל את הסטנדרטים הסביבתיים שלו. במילים אחרות, בעניין זה, כפייה אינה מילה גסה אלא כלי אפקטיבי לקידום ההגנה הסביבתית בישראל.

ארוכה הדרך אל האושר והשקיפות

ולרי ברכיה, סמנכ"לית בכירה למדיניות ותכנון במשרד להגנת הסביבה, דיברה בכנס על כברת הדרך שיש לישראל לעבור עד שתגיע לדרישות ה- OECD בנוגע לדיווח מידע סביבתי. המידע הסביבתי שאליו מכוון הארגון כולל הן דיווחים סביבתיים של גופים ממשלתיים, והן דיווחים של חברות מסחריות.

ברכיה הזכירה מספר נושאים בהם ישנו פער בין הקיים בישראל לבין דרישות הארגון, שביניהם ניתן למנות את הנגשת המידע סביבתי שיש בידי רשויות ציבוריות חינם אין כסף לציבור, הקמת רשומות מידע סביבתי (או PRTR) של מפעלים, דיווח על אירועים מסוכנים אצל חברות מסחריות, ופוטנציאל לאירועים שכאלו. ברכיה הוסיפה שתהליכים אלו ונוספים אינם מתחילים מאפס, אבל במהלך השנים הקרובות צפויה לישראל דרך ארוכה עד שתעמוד בדרישות ה- OECD בנושא.

אולי בשנה הבאה יתמעטו השורות המיותמות של מושבי אולם הכנס, כאשר הקשר שבין שקיפות בדיווח והשפעות סביבתיות חיצוניות מזיקות יהיה צרוב עמוק יותר בתודעה הישראלית, והדרך לישראל שקופה יותר ומזוהמת פחות תתקצר.

* התמונה צולמה ע"י Bright Tal ושוחררה תחת רישיון CC

פורסם לראשונה ב- ynet.

על השקיפות: באירופה לפחות יודעים מה הם נושמים

במהלך כמאה שנות ציונות טופחה בקרב חוגים חברתיים-תרבותיים לא מבוטלים ערגה לאירופה. אירופה השלווה, התרבותית, המנומסת, השבעה והלא מכפכפת. כיום, לישראל שני סמלים עיקריים בהם היא נאחזת, כמעט בנואשות, כדי לשמר את הקשר לאותה יבשת נחשקת. אלו הם ליגות הספורט האירופאיות והארוויזיון [חלילה לא על פי סדר חשיבותן]. לעיתים קרובות מידי, ברמת ההשקם וערב, אנחנו מקבלים תזכורת על מיקומנו האמיתי הפיזי, התרבותי, הפוליטי וגם כמובן, הסביבתי.

מערכת לאיחוד מידע

כשאנו מדברים על שקיפות בכלל ושקיפות של מידע סביבתי בפרט, מצבה של ישראל עגום, יש יגידו, עגום מאוד. לא הכל ירוק באירופה, אבל מספר הולך וגדל של מפעלים בארצות שונות מדווחים על פליטותיהם, למים, לאוויר ולקרקע, באמצעות מערכת ה- EPER [European Pollutant Emission Register]. לצד ה- EPER ישנם גורמים נוספים כגון EIONET [European environment information and observation network] שאוספת סוגים שונים של מידע סביבתי, ה- WISE [Water Information System for Europe] וה- GMES [Global Monitoring for Environment and Security] שנמצאת עדיין בשלבי פיתוח.

אז כן, בזהירות לא רבה במיוחד, אפשר לומר שיש לנו עדיין דבר או שניים שאנחנו יכולים ללמוד מהאירופאים. בימים אלו הם עובדים על מערכת נוספת, שאולי הנכדים שלנו [או הילדים שלנו, אינשאללה], יוכלו להטמיע ב'מזרח התיכון החדש': מערכת מידע סביבתי משותפת לכל אירופה המאחדת את כל סוגי המידע הסביבתי שנאסף כיום [Shared Environmental Information System או בקצרה: SEIS].

הבטחות לעתיד מושכל יותר

באיחוד האירופאי קיימות כיום יותר משבעים תקנות העוסקות בדיווח מידע סביבתי מסוגים שונים והוועדה האירופאית החליטה שהגיעה הזמן לאחדם. המטרות העיקריות של המערכת הן העברת נתונים קיימים ועתידיים לפורמט המבטיח נגישות למידע סביבתי לאורך זמן ומכל מקום, עבור מקבלי ההחלטות, תאגידים ואזרחים. במציאות בה קיימים חוקים וצורות דיווח שונים ומשונים בבליל של שפות, מהלך כזה הוא רחוק מלהיות טריוויאלי. אך הוועדה האירופאית מאמינה ב- SEIS ומבטיחה שהתוכנית המפורטת של המערכת תתפרסם במהלך שנת 2008.

SEIS היא במידה רבה תגובה למציאות שופעת במידע ומשוועת לסדר אפשרי בו. כאמור, SEIS עשויה לסייע למקבלי החלטות בנושאים כגון התגוננות והתמודדות עם שריפות ביערות, הצפות ובצורות. אבל היא יכולה לסייע גם לאזרחים שרוצים למשל לבדוק את רמות זיהום האוויר במקום בו הם חיים או רוצים לעבור אליו. המחויבות שהציגו העומדים מאחורי SEIS למידע שיוצג בפשטות, בהירות ובשפות הארצות המרכיבות את האיחוד, לצד הפתיחות ההדרגתית של אוכלוסיות משכילות לשימוש במידע קיים לקבלת החלטות, מעלה את הסיכויים שמערכת שכזו לא תיוותר כאבן מידע אלקטרוני שאין לה הופכין.

ואנחנו? אנחנו נמשיך להמתין בסבלנות, הרבה סבלנות, שהמשרד להגנת הסביבה יחל בפרסום המידע הסביבתי אליו הוא מחויב על פי חוק.

* התמונה צולמה ע"י Greg_e ושוחררה תחת רישיון CC

פליטות פשוטות להדיוטות- מפה חדשה למידע סביבתי

במשך יותר משני עשורים חברות בארה"ב מדווחות על מידע סביבתי שלהן המפורסם במרשתת, ב- TRI. אלו שהיו אמיצים דיים ללכת ולהתנסות, נוכחו לדעת כי מידע לא מעט אומנם מפורסם, אך רוב הסיכויים שהדיוטות כמוני יתקשו להפיק ממנו את המירב.

האנשים שעומדים מאחוריMapEcos החליטו להנגיש את המידע הקיים ב- TRI, כך שיקטן הצורך בתיווך מומחים שונים כדי להבין את המשמעות של המספרים המרצדים בשלל טבלאות. כלומר, שגם אנחנו [בהנחה שהינו למשל חיים באמריקה], אנשים "שסתם" איכפת להם מהאוויר שהם נושמים, המים הם שותים וכיו"ב, יוכלו ליהנות מכמה שורות תחתונות ששלל הנתונים ב- TRI מספקים.

MapEcos הוא יוזמה מחקרית ופרקטית שמובילים זוג חוקרים מבית הספר לעסקים בהארוורד, מיכאל תופל ואנדרו קינג. תופל וקינג אומרים ששם היוזמה בא לרמז על הקשר שבין מידע סביבתי ומידע כלכלי, או אם תרצו, הקשר שבין כלכלה לאקולוגיה. הרעיון מאחורי היוזמה טמון בפשטות.

הנתונים ב- MapEcos לקוחים מהמאגר הממשלתי של ה- EPA. מפעלים המופיעים בכחול פולטים מעט יחסית, אלו באדום פולטים הרבה יחסית. מפעלים שסביבם טבעת ירוקה, מעידים על כך שהמפעל נידב לשאלון שערכו תופל וקינג פרטים אודות הדרכים בהן הוא נקט להפחתת תביעת הרגל האקולוגית שלו ושל מוצריו. הגולשים יכולים לצפות בגרפים ידידותיים המתארים את כמויות הפליטות של המפעלים במשך מספר שנים, להשוות מפעלים באותו אזור או מאותה תעשייה וכאמור, במידה והמפעל דיווח על כך, לראות מהם האמצעים בהם המפעל נוקט כדי לצמצם את הפליטות. בונוס משמעותי שהיוזמה מתהדרת בו היא איתור מפעלים על פי מידת המפגעים הבריאותיים אותם הם מייצרים. ההתמצאות פשוטה, המדדים פשוטים ומובנים גם הם. שלא במפתיע, יש לכך מחיר מסוים של "השטחת" הנתונים, אך בשביל לבצע ניתוחים סבוכים על בסיס נותנים גולמיים יש הרי את ה- TRI.

כיאה לעולם גלובלי, לכלכלה גלובלית ולהשפעות סביבתיות גלובליות, תופל וקינג לא רוצים לעצור בארה"ב. בשלב הבא הם רוצים לכלול גם את השכנות, קנדה ומכסיקו (לשתיהן רשומות מידע סביבתי: לקנדה יש את ה- NPRI, ולמכסיקו את ה- RETC). כמובן שאפילו השמים אינם הגבול, ובעיקרון, החזון רחוק הטווח שלהם הוא כי אזרחים ממדינות שונות ובעלי המפעלים עצמם יוכלו לדווח על פליטות המפעלים בתחומיהם. במדינה כישראל, בה שקיפות משולה לכמעט מילה גסה, הסיכוי שמפעלים ירוצו לדווח הוא זערורי. אבל אם אנחנו חושבים על אותם מפעלים שמתמקדים ביצוא, והמוניטין האקולוגי שלהם הולך ונהיה חלק מהדרישות הסטנדרטיות של עמיתיהם בחו"ל, אזי, אולי דיווח מידע סביבתי וולונטרי אינו חזון מופרך לגמרי.

* התמונה צולמה ע"י greenlagirl ושוחררה תחת רישיון CC

ממשלה בפעולה - מידע סביבתי בסין

הנה עוד פוסט שעוסק בסין. אבל רגע, פעם אחרונה שהזכרתי את סין, התמקדתי בתפקיד החברה האזרחית בסין בהגברת המודעות הסביבתית בכלל ובמידע סביבתי בפרט. כאן אני ארצה להצביע על תגובת השלטונות להתמודדות עם הנושא.

המשרד להגנת הסביבה הסיני (SEPA) הולך לדרוש מחברות רשומות בבורסה הסינית ואלו המעוניינות להירשם, לדווח באופן מפורט על ההשפעות הסביבתיות של התאגיד. בשונה מאצלנו, הסינים טוענים שהחוקים עבור חברות רשומות יהיו מוכנים תוך כמחצית השנה. בדומה לנו, מרבית החברות שכוללות כיום דיווח סביבתי בדוחותיהן, מסתפקות במכבסת מילים כללית וקצרצרה, שאיננה מציגה תמונה בהירה באשר להשלכות הסביבתיות שהתאגיד אחראי להן. ב- SEPA מזהירים כי חברות שלא יעמדו בספי הדיווח, יקנסו ויוכנסו לרשימה שחורה באתר המשרד.

הנכונות הגוברת של ממשלת סין לחשוף מידע סביבתי של חברות פרטיות היא להבנתי בראש ובראשונה תוצר של היגיון כלכלי, המעוניין להציג כלכלה מתקדמת יותר. חלילה אינני מקלה ראש בתרומת החברה האזרחית, אבל דומני כי המנוע העיקרי לשינוי הוא בממשל. אותו ממשל הכריז לאחרונה לא רק על הכנסת הדיווח הסביבתי, אלא גם על שימוע ציבורי כחלק מתהליך קבלת ההחלטות אודות מיזמים גדולים שהשלכותיהן הסביבתיות הן לרוב נרחבות. קראתם נכון, שימוע ציבורי! בסין!

דומה, כי לפחות ברמה ההצהרתית, הסינים, כתוצאה מלחץ כלכלי-גלובלי, מתחילים לפתח שפה של פתיחות וזכויות. למשל, Zhou Shengxian, ראש SEPA אמר בהקשר של השימוע הציבורי כי "לכל אזרח שמורה הזכות לדעת".

לסינים כנראה אין עלי דפנה לנוח עליהם. במקביל ליוזמות האמורות, ב- 2008 מתוכנן להתפרסם גם אינדקס לדירוג חברות העוסקות בהגנה על הסביבה ושמו TEDA. מדד TEDA יפורסם באמצעות מערכת המידע של המניות הסיניות וברחבי העולם.

דיווח סביבתי של תאגידים נמצא בתחילת דרכו בסין, אומר Guo Peiyan, מומחה לקיימות מאוניברסיטת Tsinghua. לדבריו, עדיין יש מקום לשיפור שאמור ללכת יד ביד עם התנהלות סביבתית טובה יותר של חברות והגדלת המודעות הציבורית לפיתוח בר קיימא.

להבנתי, בדלת האחורית של הסביבה, זכותו של הציבור לדעת תתחזק, ובסופו של דבר, תאפשר לאזרחי המדינה לקחת חלק ולהשפיע על החלטות הממשלה. זאת הודות ללחץ בינלאומי משני מקורות: כלכליים ומקרב החברה האזרחית, זאת במשולב עם ההבנה המחודדת של הסינים כי עליהם להתאים את כלכלתם על פניה היצרניים, החברתיים והסביבתיים לאלו הנהוגים אצל מתחריהם.

* התמונה צולמה ע"י Alexandra Moss, ושוחררה תחת רישיון CC.

חוואן ג'ינג דה וו-ראן: על זיהום הסביבה בסין

תחייתה המטאורית של "רפובליקת האנשים של סין" היא במידה רבה אחת מהתופעות המרתקות ורבות ההשפעה על העולם כולו בשני העשורים האחרונים. הדבר נכון בתחומים רבים ואיכות הסביבה בראשם.

המשק הסיני הצומח במרץ הצליח להביא לעליית רמת החיים של רבים ולהתרחבות מעמד הביניים. לצד יתרונות אלו ואחרים, נוצרו שלל השפעות חיצוניות שמתרגמות לכמויות כמעט בלתי נתפסות של זיהום ופגיעה בסביבה. בשנים האחרונות, הסינים מרגישים את ההשפעות הללו על בשרם. על קצה מזלג הזיהום ניתן לציין את איכות המים שהתדרדרה [במקומות רבים שתיית מי ברז משולה להרעלה] ואת הערפיח המרפד בזריזות את דפנות ריאות תושבי חלק ניכר מהערים.

בסין כמו בסין, הכל גדול ממדים וההתעוררות בנושא הסביבתי אינה יוצאת מן הכלל. למשל, עד לסיום תוכנית החומש הנוכחית [2006-2010] השלטונות מתכוונים להפחית את הפליטות המזהמות ב- 10% ולייעל את ייצור האנרגיה בכ- 20% וכבר יש מי שעושה מזה לא מעט כסף. אולימפייאדת 2008 היא זרז משמעותי לשינוי אבל להבנתי, המילה האחרונה לגבי מידת התאמתם של התנאים הסביבתיים לקיום פעילות ספורטיבית בביג'ינג טרם נאמרה.

לצד האמביציות השלטוניות מתעוררת וצומחת החברה האזרחית "הירוקה". בשנת 2002 היו בסין 50 ארגונים סביבתיים ואילו ב- 2007 אנחנו מדברים על קרוב ל- 3,000. במדינה לא דמוקרטית כסין, עיסוק בסוגיה פוליטית מעין זו יכול להוות צוהר להתפתחות של חברה אזרחית, שעשויה [בסופו של דבר] לקרוא תיגר על דרכו הדיקטטוריות של השלטון.

אחד מהאתגרים המרכזיים העומדים בפני ארגונים אלו הוא התמודדות עם מידע סביבתי חסר ו\או מסולף בנוגע למקורות זיהום, אשר השלטונות מעדיפים לשמור לעצמם או אינם משקיעים משאבים באיסופו.

שחקן חדש [מ- 2006] אך מרכזי שעוסק בכך הוא ארגון: Institute of Public & Environmental Affairs, המתמקד באיסוף נתונים לגבי זיהומי מים ואוויר.

בפרסומו האחרון שנגע בזיהום אוויר, התגלה [שלא במפתיע] כי לצד כ- 4,000 חברות מקומיות, 40 חברות בינלאומיות טומנות את ידן בצלחת הזיהום הגדושה של סין. בין החברות ניתן למצוא את פורד, טויטה ומישלן. בסופו של יום, כולנו נשלם על הנזקים שהחברות הללו מייצרות. אך כשמדובר בחברות בינלאומיות ברור עוד יותר כי רווחיהן העיקריים אינם מתפזרים בסביבות אתרי הייצור שלהם, בעוד רוב התשלומים [ההשפעות החיצוניות השליליות] המיידיים הם מנת חלקם של אזרחי סין.

* ציור העיר האסורה [בביג'ינג] של ג'אנג שיאוגאנג, המציג כעת בתערוכה במוזיאון ישראל "תוצרת סין", שוחרר תחת רישיון CC.

אזהרה: האדישות הורגת- עשור לחוק חופש המידע

לפני כחודשיים כתבתי כאן על מידע סביבתי באמריקה וסיכמתי בפחות מידי שנעשה שם ובמעט מידי שנעשה במחוזותינו. בארה"ב תחת ממשל בוש, הורד סף הדיווח ואילו בישראל, חוק חופש המידע והתיקון הסביבתי שלו מדשדשים ואינם יוצאים אל הפועל. על הפרק היום: התפתחויות אחרונות בארץ חמדת אבות ובגזרת הדוד סאם.

יום ההולדת העשירי של חוק חופש המידע קרב ובא. עמותת אדם, טבע ודין (אט"ד) החליטה לראות מה היה לנו כאן מאז כניסת החוק. התוצאות עגומות.

לפי הדו"ח של אט"ד, "חופש המידע- לא בסביבתנו", משרדי הממשלה כמעט ואינם נוקפים אצבע ליישום החוק. למעשה, הם שרויים בתפיסה ביטחוניסטית ובעצלנות וגורמים לאמיצים שדורשים את המידע להזיע, להתאמץ ולשלם על זכותם המעוגנת בחוק. באט"ד שבים ותובעים מהמשרד להגנת הסביבה ומהעומד בראשו, שיחדלו להצהיר ויחלו לעשות. לאור האמור, הסברה כי מספר הבקשות למידע מצוי בירידה בשל כמויות המידע המפורסמות באתר המשרד נראת תמוהה.

בעוד החוק ברשויות הציבוריות קיים אך ממומש בקושי, במגזר הפרטי תקנות דיווח סביבתי עדיין אינן קיימות. לאור האקלים הישראלי הנוכחי, לא מפתיע שחברות מסחריות לרוב אינן טורחות לפרסם באופן וולונטרי מידע סביבתי הקשור לפעילותן. במסגרת דו"ח העוני הסביבתי של אט"ד [דצמבר 2007] מוצג מדד אט"ד 25, המתמקד בדיווח הבורסאי של 25 החברות המובילות במשק הישראלי בנוגע למידע סביבתי. גם כאן, בדומה לרשויות הציבוריות, מעטה הסודיות הוא המלך. הכתרתו ככזה מתאפשרת משתי סיבות עיקריות. ראשית, החקיקה מאפשרת זאת: דו"ח ברנע עדיין לא תורגם אופרטיבית לסטנדרטים מחייבים של דיווח. שנית, האזרח, אליו מכוון הדיווח לא מספיק מודע לזכויותיו ולנזקים שאותן חברות חושפות אותו לטובת הגדלת רווחיהן.

ציפי איסר איציק, מנכ"לית אדם, טבע ודין, מספרת לכתבת דה מרקר, אורה קורן, כי הרשות לניירות ערך מבטיחה בשנתיים האחרונות שאוטוטו הם מיישמים את המלצות דו"ח ברנע ומוציאים הנחיות לגבי דיווח סביבתי. תגובה אחרונה מהרשות לניירות ערך, מדברת על תחילת 2008 כמועד בו החברות יחויבו לפרט בדו"חותיהן את השפעות פעילותן על הסביבה.

ובאותו זמן מעבר לאוקיינוס, 12 מדינות בפדרציה האמריקאית תובעות את המשרד להגנת הסביבה [E.P.A] על הורדת סף הדיווח שאושר בדצמבר 2006 ודורשות להחזיר את תקנות וספי הדיווח הקודמים. אז נכון שלא הכל ירוק שם, ושאפילו על קיוטו הבוש עוד לא חתם, אך ציטוט התובע הכללי של מדינת ניו-יורק, מראה אכפתיות בנושא השקיפות הסביבתית שהלוואי ולעובדי הציבור שלנו היה יותר ממנה:

“The E.P.A.’s new regulations rob New Yorkers - and people across the country - of their right to know about toxic dangers in their own backyards.”

ולסיום: אצל איתמר כהן אפשר למצוא כיווני מחשבה מעניינים בנוגע לקשר שבין פוליטיקה, סביבה והציבור בישראל.

* התמונה צולמה ע"י Fanboy30 ושוחררה תחת רישיון CC

אקולוגיה- משחק ילדים

מצבה העגום של מערכת החינוך מודגש על ידי התוצאות הנמוכות במבחני המיצ"ב ובגל השביתות האחרון. חינוך טוב הוא השקעה שמחזירה את עצמה. הייתי יכולה לטרוח ולהביא לכך תימוכין משלל מחקרים ומאמרים, אך דומני כי כיום, זו אמירה המצויה בליבו של הקונצנזוס. אם לא ברמת המעשה, אז לפחות ברמת ההצהרה.

חינוך סביבתי

קחו למשל את המקרה של הגנת הסביבה כדוגמא. כמויות הכסף שנשפכות ברחבי העולם על ניסיונות [כושלים בחלקם], להעלות את מודעות הציבור לדרכי חיים בנות קיימא הן אדירות. תוכניות רבות ברוח זו מזכירות לנו כי חינוך בגילאים צעירים אפקטיבי יותר מכיוון ששינוי עמדות והתנהגויות קל בעשרות מונים כשהוא מופנה למי שעדיין סוחב צרור קטן יחסית של דעות קדומות.

בשל כך, השקעה בחינוך ילדים והעברת מסרים אקולוגיים באמצעים שונים, ביניהם גם אתרים ירוקים [במרשתת] יכולים להוות את אחד מהפתרונות האפקטיביים והמשתלמים ביותר.

באמריקה הגדולה והמעתירה, יש כיום כבר מספר ניכר של אתרים המכוונים לקהל היעד הצעיר הזה. למשל, כאן אפשר למצוא המלצה על שלושה אתרים מוצלחים במיוחד. אך כידוע, פה זה לא אמריקה.

משחקים באקולוגיה עברית

מבדיקה קצרה שערכתי ברשת הישראלית ההיצע עדיין די דל [ורובו המוחץ איננו ידידותי לשועל]. במפתיע, דווקא המשרד להגנת הסביבה מציע את אתר הילדים הסימפטי ביותר לגבי דידי: סבבה. אתר משובב נפש מבחינה גראפית עם תכנים מגוונים כגון משחקי טריוויה, פזלים, מילון מושגים ירוקים ומידע סביבתי בשפה פשוטה ומובנת. במחברת הירוקה שבאתר אפשר למצוא גם פעילויות לבית ולכיתה במגוון נושאים ירקרקים.

האתרים האחרים שאיתרתי, מלבבים קצת פחות את הילדה בת השמונה שבי. רובם יותר אינפורמטיביים מאשר אינטראקטיביים. למשל, באקט קול של אט"ד יש דף המיועד לילדים, בו הסברים על תופעת ההתחממות הגלובלית ומה אפשר לעשות בחיי היומיום. חביב.

רוח דומה מנשבת גם מהרשת הירוקה של מרכז השל וקרן קרב של משרד החינוך. ברשת הירוקה ניתן למצוא רעיונות לפעילויות בנושאים סביבתיים, אולם בת השמונה שבי לא מצאה תכנים אינטראקטיביים שריגשו אותה.

מרכז השל גם מפיק עלון חינוכי העונה לשם "הכדור בידינו". גם כאן, מדובר בייחוד במידע שאמור לחדור לליבותיהם וראשיהם של הדור הצעיר, ופחות בהתנסות אינטראקטיבית.

בגרינפיס ישראל אפשר למצוא תחת הכותרת המרנינה "משחקים וכיף" [ניחשתם נכון], מספר משחקים בנושאי אקולוגיה. דומה כי על פי התכנים, הם פונים יותר לבני נוער ומבוגרים [עם חסך מסוים במשחקים וכיף] ופחות לילדים.

ילדי שנות ה-60 לימדו את ההורים שלהם את הסיסמה "צא לנוף אך אל תקטוף". אולי הילדים שלנו ילמדו אותנו איך לחיות בצורה מקיימת יותר ומזיקה פחות.

אזהרה: שימוש במכונית זו כרוך בפגיעה חמורה בסביבה

באחד מימות השבוע האחרון הזדמן לי [באיחור מה] לראות את סרטו של תומאס פרידמן "מכורים לנפט". פרידמן, בפטריוטיות אמריקנית קצת מעוררת חשש, מסביר באותות ובמופתים מדוע לאמריקאים נורא כדאי להפסיק להיות תלויים במשאב הנפט. הסיבות העיקריות שהוא מונה הן ראשית, הנפט הולך ואוזל, שנית, היצרנים העיקריים שלו הם החבר'ה הרעים [מספר מדינות במזרח התיכון], שלישית, הנפט הוא אחד מהתורמים העיקריים ליצירת גזי חממה.

תחבורה זה רע?

תחבורה מהווה לא רק את אחת מההתמכרויות הראשיות שלנו לנפט, אלא היא גם על תקן מזהם ראשי ותורם מכובד להגברת אפקט החממה. אחד הדברים שמדהימים אותי היא ההתמכרות המהירה שלנו לתחבורה. תוך פחות מ- 200 שנה קשה לראות את העולם בלעדיה. בעצם, אי אפשר לראות את העולם כיום בלעדיה. אבל אפשר לראות אותה מזיקה פחות, ונסמכת על מקורות חלופיים וידידותיים יותר של אנרגיה שאינם נפט.

האינטרסים הכלכליים והאקולוגיים ארוכי הטווח המצדדים בשימוש בטכנולוגיות פחות מזהמות לתחבורה מקבלים כיום חיזוק בדמות מחירי הנפט המצויים בעליה מתמדת. טכנולוגיות המשלבות מקורות חלופיים לדלק קיימות כיום, אומר לנו אחד מבכירי המנהלים של חברת רכב מובילה, בסרטו של פרידמן. אולם הביקוש להם הוא יחסית נמוך ועל כן, ההשקעה בפיתוח נמוכה בהתאם.

כדי להגדיל את הביקושים, שיניעו גם את ההשקעות במחקר ופיתוח, יש צורך בהעלאת המודעות לשובל הנזק שכל קופסת פח מותירה אחריה. האירופאים, המובילים על האמריקנים בהיבטים רבים של פיתוח בר קיימא והגנה על הסביבה, מנסים לעשות צעדים שונים בנידון.

מכונית תחת אזהרה

לפני מספר שבועות, אחד מצעדים אלו בא לידי ביטוי בפרלמנט האירופי בהצעה שקראה להקצאת 20% מגודל או זמן הפרסום של מכוניות לנזקים הסביבתיים הכרוכים בשימוש בה. במילים אחרות, חלק ניכר מפרסום מכוניות יוקדש למידע סביבתי אודות השימוש במכונית. בדומה לאזהרות המעטרות את חפיסות הסיגריות, הצרכנים יוכלו לדעת מהי תרומתו השלילית של הרכב שהם עומדים לרכוש לאיכות החיים העתידית של ילדיהם.

במידה מסוימת של צדק, יצרניות הרכב מוחות וטוענות כי בעוד מדינות נכשלות לעמוד בהבטחותיהן להקטנת פליטותיהן [בהתאם לאמנות בינלאומיות], החברות מחויבות להפחית את הפליטות שמוצריהם יוצרים.

האחריות לפליטה

להבנתי, טענת יצרניות הרכב אינה תקפה. על המדינות לעמוד בהבטחותיהן להקטנת הפליטות. אולם במקביל, חברות הרכב, שנהנות זה שנים מרווחים לא רעים כלל [שכולנו משלמים עליהם בזיהום], צריכות להשקיע במו"פ ובשיווק של מכוניות מזהמות פחות.

אין הכוונה כי מעתה והלאה המדינה תסיר את אחריותה מהנושא. למגזר הציבורי יכולה להיות תרומה משלו, למשל: בהורדת מיסים עבור מכוניות היברידיות, ו\או העלאת מיסים למכוניות מזהמות, שיפור התחבורה הציבורית והפעלתה בכל ימות השבוע בתחומי הערים הגדולות, ועוד, ועוד הצעות ורעיונות שקצרה היריעה מלהכיל.

אך על המסר להיות ברור, על תעשיות מזהמות [ותעשיית הרכב ביניהן] לא רק לקחת אחריות, אלא גם לשלם מחיר על תרומתן לזיהום ועל שנים של עידודו. חלק מהתשלום הוא בהעלאת המודעות הציבורית לנזקים הסביבתיים להם גורמים מוצריהם.

* התמונה צולמה ע"י pug freak ושוחררה תחת רישיון CC

מצפון תגיע הבשורה- מפעלים בתפן יחלו בחשיפת מידע סביבתי

הריבונות הישראלית, בייחוד בשל שבריריותה, מהווה את אחד העקרונות עליהם אנו מגנים כביכול בחירוף נפש. אך הלכה למעשה, ריבונותנו בתחומים רבים היא תוצר של תכתיבים חיצוניים, שההחלטות לגביהן מתקבלות הרחק מגבולותיה הריבונים [והמטושטשים] של ישראל.

הריבונות והסביבה

גם נושא ההגנה על הסביבה איננו פרי תהליך של חשיבה וערכים מקומיים, אלא תכתיב שנכפה על ישראל ותעשיותיה ממדינות שהחליטו לחזק את האחריות הסביבתית שלהן. לדידי, כפייה זו מבורכת, אולם בשל מקורותיה, היא מכוונת בראש ובראשונה כלפי חוץ ולא כלפי פנים. במילים אחרות, עיקר המאמצים ממוקד במוצרים ובשירותים המיועדים ליצוא. זאת בעוד התעשייה המקומית, לאור תחתית הבאר האפלה בה מצויים עקרונות ההגנה על הסביבה בישראל, ממשיכה ככל שהיא יכולה להשיט עלינו שלל השפעות חיצוניות, כטוב ליבה בזיהום [ראו למשל את האחריות החברתית-סביבתית הירודה של החברות שהציגו בשדרות רוטשילד בת"א במפת ההתמצאות האלטרנטיבית].

פורום תפן

אחת ההתפתחויות החיוביות, המעידות על התחלת ההפנמה של אחריות המפעלים המזהמים על האוכלוסיות הסמוכות להם, נרקמת בחודשים האחרונים באזור התעשייה תפן. מדובר בכינונו של פורום המאגד מפעלים, תושבים, ארגוני סביבה והמועצה המקומית בו אמור להתנהל דיאלוג משותף בין הצדדים בנוגע לסוגיות סביבתיות, שחלקן הניכר הוא תוצר של פעילות המפעלים באזור. באופן מבורך, גם אם לא מפתיע, המפעלים הראשונים שהרימו את הכפפה, הם מפעלים גדולים, להבים טכנולוגיות וישקר, שניהם מייסודו של ורטהיימר. מדוע לא מפתיע? לא מכיוון שהם אינם מזהמים, אלא שכמפעלים גדולים, בעלי היקף יצוא גדול, ורטהיימר ושות' יודעים כי בשווקים רבים בעולם התנהגות סביבתית כבר מתרגמת לדיווידנדים. השתתפות בפורום מעין זה מראה לא רק על "הצהרות ירוקות", אלא על הזדמנויות ל"מעשים ירוקים".

עוד בטרם התכנסותו הראשונה של הפורום, הצוות המוביל הצליח לקבל את הסכמת המפעלים לחשיפת מידע סביבתי שלהם לציבור. להבנתי, מדובר בהישג אדיר, בו החברה האזרחית מצליחה להגיע להישגים שהמשרד להגנת הסביבה אינו עומד בהם, כמתחייב מתקנות חוק חופש המידע הסביבתי. באופן אירוני, אך וודאי לא מקרי, הן מאחורי קידום חוק חופש המידע הסביבתי, והן מאחורי הפורום בתפן עומדת עמותת אזרחים למען הסביבה בגליל.

הידד לכפייה

צפריר רינת, במכתב פתוח ל- OECD, מבקש בנימוס שהכפייה תמשיך. לדעתו, ולדעת רבים שאני מצטרפת אליה, כפייה חיצונית הנה כלי אפקטיבי לקידום ההגנה הסביבתית בישראל. הפרלמנט שלנו ממשיך להקצות עבור המטרה הבוערת הזו משאבים זעומים? יתכבדו המדינות המתועשות ו"ישכנעו" אותנו מדוע אין לנו אלא להפסיק רק להצהיר ולהתחיל לעשות.

שקיפות מידע סביבתי מהווה את אחד הצעדים למען שמירה על הסביבה, אולם גם על האקלים החברתי-ערכי בישראל לעבור שינויים משמעותיים שיתרגמו לריבונות צרכנית שתפגע למזהמים בכיס.

* התמונה צולמה ע"י Tzafrir R ושוחררה תחת רישיון CC

רשתות ירוקות ביבשת השחורה- מידע סביבתי באפריקה

לפני זמן מה עסקתי כאן בזווית מסוימת של מידע סביבתי בארה"ב. ארה"ב היא כאמור, אחת מהמזהמות הגדולות ביותר, אולם גם מתחזקת מזה שני עשורים רשומות מידע סביבתי [TRI]. היבשת האפריקאית לעומתה, כמעט ואינה מייצרת גזי חממה, אולם כמיטב המסורת הקולוניאליסטית וכיאה למאפייני תעשיות לא מתקדמות, כבר כיום ניכרים בה משברים כלכליים-חברתיים שמקורם בבעיות סביבתיות [אגם צ'אד מהווה רק דוגמא אחת, מעציבה כשלעצמה].

בשנת 2003 התוכנית הסביבתית של האו"ם הרימה כפפה כלשהי והחלה ביוזמה מעניינת: יצירת רשת של מדינות אפריקאיות לקידום עניינים הקשורים במידע סביבתי ולהגברת היכולת הסביבתיות של המדינות לניהול המשאבים הטבעיים והמסחריים שלהם באופן בר קיימא. הרשת המדוברת עונה לשם: Africa Environmental Information Network (ובקצרה: AEIN).

מטרתה המוצהרת של הרשת הנה לחזק את היכולת הסביבתית של המדינות באפריקה, כך שיוכלו לעשות שימוש במידע סביבתי כבסיס להשקעות מקומיות ברות קיימא [מאז פרשית התרגום הקלוקל של דברי הנציג הסורי באו"ם אני קצת מודאגת מההשלכות תרגומיות, אז את המקור האנגלי של מטרת הרשת אפשר למצוא כאן]. במילים פשוטות, מטרת הרשת היא להעניק כלים ניהוליים שבמסגרתם שיקולים סביבתיים יהיו לחלק בלתי נפרד מתהליכי קבלת ההחלטות.

למרות שמדובר ברשת ובסופו של דבר התהליך הוא אזורי באופיו, הפעולה מכוונת בראש ובראשונה לרמה הלאומית. כל מדינה מתקדמת על פי יכולותיה הסביבתיות הנוכחיות וקצב ההטמעה של הגישות והתהליכים "הירוקים" שהמוסדות בגבולותיה יכולים לו.

היוזמה בת שלושה שלבים, כאשר הראשון מתמקד באיתור צרכים ועריכת פיילוטים שונים בכמה מדינות באשר ליעילות של רשתות, שירותי מידע וכלים שעשויים לסייע באיסופם. בשלב השני, בכל מדינה תופעל תוכנית על סמך הנתונים שנאספו אודותיה בשלב הראשון. השלב השלישי יתמקד במילוי פערי מידע, חיזוק מקורות המידע וטיוב איכותם לטווח הרחוק [לתרשים, לחצו על התמונה בראש הפוסט].

מכיוון שתשומת לב רבה מופנה לחיזוק היכולות הסביבתיות של אותן מדינות, יינתן דגש לחידוד הזוויות הסביבתיות במוסדות הממשלתיים שיהיו אמונים על תהליכים אלו.

בעוד 40 מדינות עדיין אינן לוקחות חלק ברשת הירוקה, 13 מדינות החלו לטוות את קוריה הראשונים ונכנסו לשלב הפיילוט [אם אתם ממש מתעקשים אז: גאנה, אוגנדה, זמביה, לסוטו, אתיופיה, מצרים, בורוקינה פאסו, קאמרון, סיישלס, מָאוּרִיצְיוּס, טוניס וגבון].

באופן כללי, הרשת, כמו גם מטרתה נראות ראויות ביותר. אולי פעולות מעין אלו יוכלו לסייע בחיזוק היכולות הסביבתיות של אפריקה ולצמצם את הסיכויים שהיבשת תהפוך לפח הזבל [המטמנה\משרפה] של המדינות המתועשות, שטרחו לנצל אותה כלכלית וחברתית פעמים כה רבות במאות האחרונות.

* מקור התמונה: http://www.unep.org/dewa/africa/aeoprocess/aein/aeinimpl.asp

אמריקה קרובה? מידע סביבתי בארצות הברית

ארצות הברית היא אחת מהמזהמות הגדולות ביותר [לצד, מדינות כסין, רוסיה, הודו, יפן, גרמניה ודרום קוריאה]. יחד עם זאת, החל מסוף שנות ה- 80 של המאה שעברה, המשרד להגנת הסביבה האמריקני [EPA] מפעיל את ה- TRI, Toxics Release Inventory.

איך עושים את זה באמריקה?

ה- TRI הנו רשומות מידע סביבתי במסגרתן מפעלים הפולטים מזהמים שונים לסביבה מדווחים על פליטותיהם. פרסומים אלו נגישים לציבור באתר האינטרנט של המשרד להגנת הסביבה האמריקני חינם אין כסף.

המצדדים טוענים כי עצם הדיווח והפרסום של הפליטות גורם למפעלים להיות מודעים יותר סביבתית ולנסות ולהפחית את פליטותיהם. לעומתם, המתנגדים טוענים כי מדובר בעיקר במס שפתיים, שמאפשר במידה רבה את המשך התנהגותם המזהמת של המפעלים וההשפעות החיצוניות נותרות להיות נטל על כתפי החברה.

כאמור, ה- TRI פועל מזה שני עשורים ובאופן טבעי, במהלך השנים נערכו בו מיני שינויים. למשל, הוא תורגם זה מכבר לספרדית, ואילו לאחרונה אף לסינית [השפות השכיחות ביותר בארה"ב אחרי אנגלית, בהתאמה].

רוחות [רעות] של שינוי

בדצמבר 2006, ה- EPA העלה את דרישות הסף של הדיווח ל- TRI, התוצאה היא כי חלק מהמפעלים שבעבר חלה עליהם חובת דיווח ציבורי על פליטותיהם, כעת פטורים מכך. בשימוע שנערך בתחילת אוקטובר בוועדת האנרגיה והמסחר נידונה הסוגיה. נציג של Government Accountability Office הביע ביקורת על הצעד שנקטה ה- EPA ואף הראה [ע"י שימוש באפליקציה מסוימת של תוכנת google earth] סמיכות גיאוגרפית גבוהה בין מפעלים שתחת התקנות החדשות לא הולכים לדווח לבין בתי מגורים של קהילות מוחלשות.

באופן לא מפתיע במיוחד, לא כולם חושבים שהשינוי בסף הדיווח הוא רעיון רע. למשל, עסקים קטנים שמחו כי "עול הדיווח" יורד מכתפיהם תחת התקנה החדשה. בדומה, נציג ה- EPA טען [בתמימות רבה מידי, יש יגידו] שהעלאת רף הדיווח דווקא ידרבן מפעלים לשמור על רמת זיהום נמוכה, כך שיוכלו להיות פטורים מדיווח. הוא כמובן בחר להתעלם מהמפעלים אשר מזהמים לא מעט, ועד לא מזמן נחשבו לחייבים בדיווח, וכיום, בהינף החלטה בודדת, נחשבים "לירוקים דיים", בעוד שבמציאות הם לא נקפו אצבע כדי לטייב את תהליכי הייצור שלהם מבחינה סביבתית.

הזווית הישראלית או מה לא עושים אצלנו

בישראל אנחנו נמצאים עוד בשלבים ראשוניים ביותר של דיווח ושקיפות של מזהמים וחשיפת ההשפעות החיצוניות השליליות שלהם על הבריאות שלנו. המשרד להגנת הסביבה אינו מפעיל נכון להיום אתר שכזה, אלא מסתפק בכמה מאות בודדות של בדיקות פתע במפעלים מידי שנה.

גרוע מזאת, וכפי שהצביע על כך איתמר כהן, גם לאחר מציאת החריגה בפליטות, לא נעשים צעדים משמעותיים על מנת לגרום למזהם לשלם. הטרנד האמריקאי האחרון מבשר רעות עבורנו, נקווה כי אם לכתו של הבוש, מגמת הדיווח והגישה הסביבתית ישתפרו פלאים.

* התמונה צולמה ע"י pingnews.com ושוחררה תחת רישיון CC

רוצים לדעת עוד - מידע סביבתי וצרכנות יומיומית

בעבר הממש קרוב כתבתי כאן על האינצקלופדיה של כדור הארץ [Encyclopedia of Earth], מטרתה העיקרית כאמור, היא לעשות סדר בתועפות המידע הסביבתי הקיים ברשת ולהוות את המקור הגדול והמהימן ביותר בסוגיות סביבתיות.

אולם בעוד בה בעת שאנו מתמודדים עם שפע רב מידי [חלקו באיכות ירודה] של מידע סביבתי, ישנם מקומות בהם אנו חשים במחסור במידע.

מחסור וקיימות

כאשר אני אומרת מחסור במידע סביבתי אינני רומזת לעיקרון ההיזהרות המוקדמת [Precautionary principle], שתובע התנהגות זהירה על סמך הידיעה שאנו לא יודעים את שלל ההשלכות המורכבות של תופעות סביבתיות. כוונתי כאן היא פשוטה וארצית הרבה יותר.

המחסור במידע סביבתי עליו אני מדברת הוא כזה שעשוי לסייע לנו להפחית את טביעת הרגל האקולוגית שלנו, על ידי שינויי התנהגות פשוטים יחסית, שגולת הכותרת שלהם היא קיימות. למשל, צריכת מוצרים שאריזותיהם מתקלות, מוצרים שחלקיהם ניתנים למחזור ו\או שהם צורכים מעט אנרגיה יחסית.

בסקר שבוצע לאחרונה עבור הטיימס הבריטי, נמצאו תימוכין להעדר המידע הסביבתי בנוגע למוצרי צריכה ולרצון של אנשים [בבריטניה] להיחשף למידע שכזה. למשל, 80% מהנשאלים אמרו כי הם חשים שהם אינם מקבלים מידע סביבתי מספיק כדי לעשות החלטות שקולות בקניית מוצרים אלקטרוניים. כמעט כל המשיבים הודו כי שני סוגי המידע הסביבתי שחסרים להם ביותר לגבי מוצרים אלקטרוניים הנם כמות החשמל שהמוצר צורך ומידע אודות אפשרויות המחזור של מרכיבי המוצר.

הקושי בהשגת מידע והצעת הקלה

הדגמה חייה לקושי שקיים כיום בקבלת מידע סביבתי אודות טביעת הרגל האקולוגית של מוצרים בהם אנו עושים שימוש אפשר למצוא אצל Jennifer Woofter. וופטר מספרת כמה מדורי גיהינום של שירות היא הייתה צריכה לעבור בחברת Dell, יצרנית הלפטופ שלה, כדי לנסות ולברר שאלה פשוטה: כמה חשמל המחשב שלה זולל לשעה [החל מחיפוש לשווא על גבי המכשיר ועבור לאתר החברה, חיפוש באינטרנט, טלפון וצ'אט עם התמיכה].

רוב האנשים היו מוותרים הרבה לפני וופטר. למעשה, עם יד על הלב, רובנו אפילו לא היינו טורחים לעשות דבר מעבר להצצה חטופה במוצר. אולם אם כמו באזהרות הבריאות הבולטות שיש כיום על גבי קופסאות סיגריות, יסומנו פרטים כגון צריכת החשמל, אפשרויות המחזור של החלקים והאריזה או טוב מכך, טביעת הרגל האקולוגית תחת שימוש סביר, אולי רבים מאיתנו ייקחו זאת בחשבון בעת רכישתם ושימושם במוצרים. לאור הממצאים האחרונים של סוכנות האנרגיה הבינלאומית כי אויבי הסביבה הם משקי הבית הפרטיים, חשיבות המודעות והפעולה שלנו באפיקים אלו רק עולה.

* התמונה צולמה ע"י frekur ושוחררה תחת רישיון CC