לפני כחודשיים כתבתי כאן על מידע סביבתי באמריקה וסיכמתי בפחות מידי שנעשה שם ובמעט מידי שנעשה במחוזותינו. בארה"ב תחת ממשל בוש, הורד סף הדיווח ואילו בישראל, חוק חופש המידע והתיקון הסביבתי שלו מדשדשים ואינם יוצאים אל הפועל. על הפרק היום: התפתחויות אחרונות בארץ חמדת אבות ובגזרת הדוד סאם.
יום ההולדת העשירי של חוק חופש המידע קרב ובא. עמותת אדם, טבע ודין (אט"ד) החליטה לראות מה היה לנו כאן מאז כניסת החוק. התוצאות עגומות.
לפי הדו"ח של אט"ד, "חופש המידע- לא בסביבתנו", משרדי הממשלה כמעט ואינם נוקפים אצבע ליישום החוק. למעשה, הם שרויים בתפיסה ביטחוניסטית ובעצלנות וגורמים לאמיצים שדורשים את המידע להזיע, להתאמץ ולשלם על זכותם המעוגנת בחוק. באט"ד שבים ותובעים מהמשרד להגנת הסביבה ומהעומד בראשו, שיחדלו להצהיר ויחלו לעשות. לאור האמור, הסברה כי מספר הבקשות למידע מצוי בירידה בשל כמויות המידע המפורסמות באתר המשרד נראת תמוהה.
בעוד החוק ברשויות הציבוריות קיים אך ממומש בקושי, במגזר הפרטי תקנות דיווח סביבתי עדיין אינן קיימות. לאור האקלים הישראלי הנוכחי, לא מפתיע שחברות מסחריות לרוב אינן טורחות לפרסם באופן וולונטרי מידע סביבתי הקשור לפעילותן. במסגרת דו"ח העוני הסביבתי של אט"ד [דצמבר 2007] מוצג מדד אט"ד 25, המתמקד בדיווח הבורסאי של 25 החברות המובילות במשק הישראלי בנוגע למידע סביבתי. גם כאן, בדומה לרשויות הציבוריות, מעטה הסודיות הוא המלך. הכתרתו ככזה מתאפשרת משתי סיבות עיקריות. ראשית, החקיקה מאפשרת זאת: דו"ח ברנע עדיין לא תורגם אופרטיבית לסטנדרטים מחייבים של דיווח. שנית, האזרח, אליו מכוון הדיווח לא מספיק מודע לזכויותיו ולנזקים שאותן חברות חושפות אותו לטובת הגדלת רווחיהן.
ציפי איסר איציק, מנכ"לית אדם, טבע ודין, מספרת לכתבת דה מרקר, אורה קורן, כי הרשות לניירות ערך מבטיחה בשנתיים האחרונות שאוטוטו הם מיישמים את המלצות דו"ח ברנע ומוציאים הנחיות לגבי דיווח סביבתי. תגובה אחרונה מהרשות לניירות ערך, מדברת על תחילת 2008 כמועד בו החברות יחויבו לפרט בדו"חותיהן את השפעות פעילותן על הסביבה.
ובאותו זמן מעבר לאוקיינוס, 12 מדינות בפדרציה האמריקאית תובעות את המשרד להגנת הסביבה [E.P.A] על הורדת סף הדיווח שאושר בדצמבר 2006 ודורשות להחזיר את תקנות וספי הדיווח הקודמים. אז נכון שלא הכל ירוק שם, ושאפילו על קיוטו הבוש עוד לא חתם, אך ציטוט התובע הכללי של מדינת ניו-יורק, מראה אכפתיות בנושא השקיפות הסביבתית שהלוואי ולעובדי הציבור שלנו היה יותר ממנה:
“The E.P.A.’s new regulations rob New Yorkers - and people across the country - of their right to know about toxic dangers in their own backyards.”
ולסיום: אצל איתמר כהן אפשר למצוא כיווני מחשבה מעניינים בנוגע לקשר שבין פוליטיקה, סביבה והציבור בישראל.
4 תגובות:
תודה על האזכור ברשומה.
לפני שבוע נפגשתי עם ח"כ כחלון מהליכוד, והעליתי (בין השאר) את בעיית המידע החסר באתר המשרד להגנת הסביבה. ח"כ כחלון הציע להעלות את זה בישיבות "ממשל זמין" שמתקיימות בוועדת הפנים של הכנסת. לצערי הרב, ספק אם הלוביסטים של "מגמה ירוקה", שטרודים מאוד במאבקים אחרים, יספיקו להגיע לנושא הזה, אף שהוא בעל חשיבות עליונה.
אגב, אני רוצה לציין לטובה את ח"כ כחלון, שמשיחות עם פעילים סביבתיים באזור חיפה, עיר מגוריו (חלקם חברי מפלגת העבודה דווקא) עולה שהוא אכן פעיל, ועוזר להם הרבה.
נשאלת השאלה האם במסגרת הדיון המשרד יהיה מוכן לשמוע, לקבל ולשנות? זאת כאשר הוא מצהיר כי כמות הבקשות למידע יורדת בשל המידע הרב שהוא מפרסם באתר, בעוד בפועל, אנו יודעים כי העומד בראשו אינו עומד בהתחיבויותיו לגבי חוק חופש המידע והמידע באתר עצמו רחוק מלהיות מספק.
איזה "שיניים" יש לדיון מאין זה? איזה סוג החלטות אם בכלל יכולות להיות מופקות ממנו?
וואו שרון. כמות הקישורים גדולה מאד וצריך לגשת למלאכה. טוב לאט לאט. בכל מקרה תודה.
אלירז, אמרו את זה קודם, לפני, זה משנה...
אשמח לשמוע תובנות אם יצוצו תוך כדי תנועה..
הוסף רשומת תגובה