קצרים

* ווסאבי לא מרפה. הפוסט הזה וכן הפוסט הזה בענייני תחבורה, נשלחו למשרד התחבורה לתגובתם, ונביא אותה לידיעת העולם, לכשתגיע.

* גם משרד התמ"ת, שהשיב מה שהשיב באשר לפנייתנו בעניין הנורות החסכוניות, מקבל מכתב בזו הלשון:
"במכתבך אלי מדצמבר 07 (מצורף), הסברת כי המשרד לא יקדם חקיקה או רגולציה למען נורות פלורוסנטיות חסכוניות. הסיבה: עלותה הגבוהה של נורה, שעומדת על כ- 30 שקלים, ועלולה להכביד על הוצאות משקי בית מוחלשים. יפה יפה. ראשית, אני רוצה לומר שאין מניעה של חקיקה בנושא לגבי עסקים ומשרדי ממשלה, שיכולים לעמוד בנטל, אבל זה ניחא. שנית, השבוע קיבלתי מכתב מחברת החשמל, עליה אתם מופקדים בין היתר. המכתב מסביר ש- "החלפת נורת ליבון בנורה פלורוסנטית עשויה לחסוך 85% מהוצאות החשמל ביחס לנורה הישנה וחסכון דו-חודשי של 12 שקלים לנורה"! משמעות הדבר: החזר ההוצאה על הנורה יתרחש תוך פחות מחצי שנה. כך שבעצם אנו חוסכים למשקי בית ולא מעמיסים עליהם.
על כך יש להוסיף שגם ללא צריכת החשמל החסכונית הנורות החדשות חסכוניות למשקי בית, פשוט בגלל אורך חייהם המופלג, שעשוי להגיע ל- 5 שנים. לכן, אני מציע לשקול ברצינות את פנייתי בשנית. תגובתכם, כמו גם הקודמת תפורסם באתר ווסאבי". ממתינים.

* לבסוף, למי שעדיין לא מכיר, אנונימוס מפעילים את אחד הניוזלטרים הכי מענינים, עשירים ונקראים ברשת הישראלית. כדאי להרשם ולקרוא. הדיון האחרון בנושא ספישיסיזם הוא מעורר מחשבה.

זה בטוח?

זהירות: הפוסט הבא הוא על פוליסות ביטוח. לפני כמה שנים, אולי אתם זוכרים, רץ קמפיין לביטוח רכב 'פר קילומטר'. לא נסעת לא שילמת היה הסלוגן. אם אני זוכר דב נבון מגיע בפרסומת לכניסה לגן החיות ומבקש לקנות כרטיס רק כדי לראות את הפיל. הקופאי, מנשה נוי, מסביר לו שזה בלתי אפשרי. אפשר להעמיק ולקרוא קצת על היוזמה הביטוחית הזאת כאן. בכל מקרה, התוכנית שהושקה ברעש גדול בתחילת 2005 על-ידי חברת הביטוח אריה וחברת הדלק פז נגנזה כבר במאי אותה השנה. הסתבר שהייתה בעיה לעקוב אחרי הקילומטראז' של הלקוחות רק דרך הספידו-מטר של הרכב.

אבל הביטוח פר, חי ונושם במדינות אחרות. הנה באנגליה מצאו פתרון יותר מודרני וכדי לחשב את צריכת המיילים מתקינים ללקוח על חשבון החברה מערכת GPS שגם מונה את הקילומטראז' ומדווחת אותו לחברת הביטוח. אותה חברה בריטית, שהיא אגב הגדולה במדינה בביטוחי חיים, מציעה את אותו ביטוח `Pay As You Drive`, שהוא מותג רשום שלה, גם בארה"ב. הויקיפדיה יודעת להרחיב שיש גם פוליסה כזאת ביפן ובקנדה. בהולנד יש גם פתרון ביטוחי כזה ויש אפילו חברה ישראלית, יצרנית מודולים סלולרים שמספקת אותן לחברות הביטוח בהולנד. המודול מחובר למד הקילומטר ושולח מידע לחברה המבטחת. אגב, מחירי המודולים הסלולרים הולכים וצונחים. עוד שמעתי שבמדינת דרום אפריקה הביטוח כלול במחיר הדלק [!], כך האוטו תמיד מבוטח והביטוח הוא לפי הנסועה [שהיא המילה העברית לקילומטראז']. ואת כל זה סיפרנו למה? כי ביטוחים לפי נסועה הם גם מאד ירוקים. הם מעודדים נסיעה פחותה ומתאימים בעיקר לעירונים, שרוצים להחזיק אוטו אבל לנסוע בו לטיולים בסופ"ש או לאמא ואבא פעם בכמה זמן, 'אבל אם ממילא משלמים ביטוח מקיף כל-כך יקר בתשלום שנתי לא חבל....' מאותה הסיבה זה גם מאד צרכני לקדם ביטוחים שכאלה.

ווסאבי קוראים לחברות הביטוח, למשרד התחבורה ולמפקח על הביטוח לבחון מחדש את המודל, לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות שמקלות על יישום המודל, ולהחזיר אותו לחיים בישראל.

* התמונה צולמה ע"י net_efekt`s ושוחררה תחת רישיון CC

תחבורה, בין שתי ערים

בניגוד למה שנהוג לחשוב, תל אביב פקוקה פחות מירושלים. הרבה פחות. אפשר לנסח את זה הפוך: ירושלים פקוקה הרבה יותר מתל אביב. זה בהתייחס לתחבורה בעיר עצמה ולא אליה וממנה, במקרה הזה תל אביב עדיין האלופה השלילית. את הסוד הזה יודע כל מי שבילה בירושלים זמן, וגילה כמה קשה לצלוח אותה עם אוטו. על מרכז העיר מרגיז רק לחשוב, אך למרבה הצער כל קווי אגד בעיר עוברים דרכו. ירושלים גם ברוכה/ארורה בכל מיני אירועים מחוללי פקקים, כמו ביקורים דיפלומטים ואירועים לאומיים או דתיים, אבל גם להוציא את אלה, נסיעה בתוך העיר, למרחק זהה, תיקח זמן רב יותר בירושלים מאשר בתל אביב באופן משמעותי.

סיבה ראשונה לכך ומשמעותית היא שבתל אביב התחבורה הציבורית נוחה פי כמה: קווי התחבורה מתוכננים יותר טוב, מגיעים יותר בתכיפות והם גם פחות עמוסים. אבל עיקר ההבדל בתל אביב הוא שיש קווים מסוימים שנוסעים עליהם גם מוניות שירות. המוניות הן ברכה שלא תאמן לתחבורה הציבורית. מדובר אמנם במספר קווים מועטים אך אלה הם קווים מבוקשים, על נתיבים מרכזיים מאד בעיר והמוניות מגיעות בתדירות עצומה, כמעט כל רגע, ומבטיחות תנועה מהירה מנקודה לנקודה בעיר. וכשמבטיחים לאזרח/לקוח שירות כמעט מידי, בזול ובמהירות, איזו סיבה יש להוציא את האוטו מהחנייה? למרבה הצער זה לא המצב בירושלים: מסיבות ששמורות אצל משרד התחבורה אין בבירת ישראל מוניות שירות. צריך להמתין, והרבה [ובקור...] לאוטובוס שיגיע, וגם אז סביר להניח שהוא יהיה עמוס. לכן, רבים מעדיפים פשוט לקנות אוטו, ומכאן הדרך לפקקים ובעיות חנייה קצרה. ווסאבי קוראים לשר התחבורה לעשות חשיבה מחודשת על העניין, לקחת כמה קווים ירושלמים שהם כל כך מבוקשים ועמוסים שלפעמים הנהג פשוט מוותר על תחנה, ולתגבר אותם עם מוניות שירות. אין מה לחשוש להכנסות של אגד בקווים האלה, הם ימשיכו להיות מלאים, רק קצת פחות והשירות בעיר ישתפר פלאים, אנשים יפתחו בטחון בתחבורה ציבורית, ינטשו את המכוניות ובקיצור: הגלגל יתחיל להסתובב בכיוון הנכון. אפשר גם להציע כמה קווים כאלה כאופציה: 6, 18, 31, 32 ו'חביב' הסטודנטים 19.
ועוד נתון מרגיז, נסיעה עירונית בדן תל אביב עולה 5.20, בירושלים, עיר ענייה בהרבה, נסיעה עולה 5.60. כרטיסיה של דן עולה 41.60, מחיר של 4.16 לנסיעה. כרטיסיה של אגד בירושלים עולה 44.80, מחיר של 4.48 לנסיעה. בשני המקרים יש הנחת כמות של 20%, אבל רק שתדעו שבמשך מספר שנים נמכרה בירושלים רק כרטיסיה של 11 ניקובים במחיר 55 שקלים, 5 שקלים לנסיעה והנחה רק של 10%, הרבה פחות אטרקטיבי. וכל אלה למה? לא ברור. יש ממש תחושה כאילו מישהו דואג להכנסות של אגד, תאגיד התחבורה היחיד בירושלים, בעוד בתל אביב מתחרות מספר חברות תחבורה על השוק. אולי הגיע הזמן לעשות מהפכה גם בבירה.

* התמונה צולמה ע"י FabioHofnik ושוחררה תחת רשיון CC

מעיין אוויר זווית ירוקה ושלום העולם

הזווית האישית: במקום בו אני עובד הביאו יום אחד את בר המים שבתמונה. מהר התפשטה לה השמועה: הבר הייחודי הזה לא ניזון מקנקני מים שמביאים בחורים חסונים, וגם לא מפלטר את מי הברז של תל אביב [משימה קשה לכל הדעות], לא ולא. הבר הזה, עונה לשם AquaMaker וזה בדיוק מה שהוא עושה. מחובר רק לחשמל, הוא מנצל את הלחות שבאוויר והופך אותה למי שתייה: חמים, קרים, מה שבא. כמובן שיש בו פילטר. העזתי וטעמתי. אני רוצה לדווח שהמים היו טעמים, באמת טעמים, לא רק סבירים לשתיה, אלא לא פחות טובים מקנקני הנביעות שהורגלתי בהם.

בכל מקרה, המכשיר היה חביב העובדים עד שבשעה מסוימת כוחו לא עמד לא והוא לא עמד בקצב דרישת המים של קומה שלוש [שיושבים בה כעשרים אנשים]. למחרת, המכשיר כבר לא היה שם.

הזווית הכללית והכלכלית: ה- AquaMaker קיבל את אישור ה- FDA, מנהל המזון והתרופות האמריקאי ואת אישור המכון הישראלי לתקנים. הוא מייצר בתנאים אופטימלים 20 ליטר מים ביום, שזה בערך מיכל נביעות/מי-עדן סטנדרטי, אבל הניסיון מוכיח שנתונים לחוד ומציאות לחוד. מחירו של מעיין האוויר הוא 5950 שקל לשנה ויש עוד תשלום סמלי להחלפת מסנן פעם בשנה.

הזווית הירוקה: [הלו לשם כך התכנסו כאן, לא?] אז ביחס לברי מים אחרים, הגאון הזה לא מצריך שימוש במכלי פלסטיק וגם חוסך את הנסיעה והזיהום של משאיות החלוקה. אבל ברמה יותר כללית, ה- AquaMaker שומר על מקורות המים! בארץ כמו ישראל זה באמת נחמד לחוס על הכנרת ועל מי התהום המעוטים אבל הפוטנציאל גדול הרבה יותר. לא חסרים מקומות בעולם שבהם הנגישות למים היא בעיה קיומית ואף מקור למלחמות. לפי נתוני האו"ם למיליארד אנשים יש בעיית נגישות למי שתייה. לו האו"ם היה ממפה את המקומות שבהם יש מחסור במים מחד אך הלחות מספיק גבוהה לפעולת המכשיר מאידך, ואז מחליט לרכוש מספר מכשירים כאלה לכל כפר – האם לא היינו חיים בעולם טוב יותר? עצם העובדה שהטכנולוגיה להפקת מים מהאוויר קיימת היא עובדה מעודדת, ויתכן והטכנולוגיה תמשיך ותשתפר בעתיד. הלוואי.

השר משיב אני מקשיב (II)

כזכור, בעבר פנינו לשר להגנת הסביבה בהצעה לחוקק חוק שיאסור על מכירת נורות רגילות ובמקומן ישווקו נורות פלורסנט חסכוניות. התבססנו בהצעתנו על חוקים שהתקבלו במדינות אחרות, דוגמת אוסטרליה, והביאו לחסכון אדיר בפליטת גזי חממה. תשובת השר הייתה: פנו לשר התמ"ת, וכך עשינו. עוד זה מדבר וזה בא, ועל שולחן הכנסת הוגשה הצעת חוק דומה, של חבר הכנסת גלעד ארדן מהליכוד וחברת הכנסת זהבה גלאון ממרצ, בשינוי אחד, שהחוק מדבר על החלפת הנורות בכל מוסדות הציבור והמדינה. ברכות למציעים.

עברו ימים ושבועות ותשובה ממשרד התמ"ת הגיעה, הנה היא לפניכם ובסופה הערותינו:

"הנדון: מכתבך לשר התשתיות הלאומיות מיום 30.9.07. מכתבך הנ"ל הופנה אלי בכדי שאשיב בתחום עליו אני מופקד – התייעלות האנרגטית [הטעות במקור]. אתייחס, אם כן, להערותיך לגבי נורות. נכון הוא שנורות CFL וכן נורות LED הינן חסכוניות בהרבה לעומת נורות ליבון, אך עלותן גבוהה מאד נכון להיום. נורה CFL עולה כ- 30 ₪. משמעות חקיקה הייתה העמסת מעמסה כבדה על אוכלוסיות חלשות שזכאותן לתאורה (אם כי טרם נקבע זאת משפטית) כזכות אדם. מבלי תקציב הולם אשר יבטיח זכות אנושית זו לאוכלוסיות חלשות – אין להיכנס למסגרת של חקיקה או רגולציה אשר תפגע במסגרות ביתיות. משרד התשתיות פועל כל הזמן למצוא דרכים לפריסת טכנולוגיות של התייעלות אנרגטית, ביניהן תאורה חסכונית, אך במסגרת חקיקה במקרה זה אינה מתאימה. בכבוד רב, זאב גרוס, מנהל האגף לניהול משאבי תשתיות. העתק: גב' יונה אמיר – ממונה על פניות הציבור, מר שרון קדמי – יועץ השר".

תודה על התגובה. אנו בווסאבי דוחים את ההיגיון הפנימי של טיעוני המשיב. ראשית, משום שנורות ה- CFL הן בעלות אורך חיים מדהים של עד חמש שנים ומגיעות עם אחריות של עד כשנתיים. במשך אורך חייהן הן חוסכות קניית מספר נורות רגילות, שנוטות ל'השרף' חדשות לבקרים, ובכך, בעצם הקנייה יש חסכון לקונה וההוצאה הגדולה כביכול מתקזזת. שנית, במידה ובבית יוחלפו כל הנורות, שצורכות רק כחמישית החשמל מנורות רגילות, יורגש חסכון בחשבון החשמל. את החישובים המדויקים אני משאיר לאלון, אבל אפשר להניח שתוך חודש-חודשיים כל נורה מחזירה את עלותה בחסכון חשמל.

למרות כל מה שאמור, אולי נכון כצעד ראשון להחיל את החוק כפי שהציעו חברי הכנסת, על מוסדות, ורק בשלב השני, כשנורות ה- CFL יהפכו זולות יותר, להחיל את החוק על כלל הציבור.

תיירות אקולוגית - חלק שלישי

תיירות אלטרנטיבית

בניגוד לתיירות ההמון שהוצגה בפוסט הקודם עומדת התיירות האלטרנטיבית, אשר, כפי ששמה מעיד, צמחה כתגובת נגד לתיירות ההמונים. צמיחת התיירות האלטרנטיבית דומה להיווצרות התנועה האקולוגית בעולם. אחרי 300 שנים כמעט של היאחזות בטכנולוגיה כעתיד האדם ובחזקת יכולת כל, אחרי מאות שנים של אידיאולוגיה של הפניית עורף לטבע וכיבושו לצרכי האדם, החלה צומחת תנועה שהצביעה על הנזקים שהטכנולוגיה מביאה עמה, וקראה לפיתוח מתון יותר. אותה תנועה הביאה לעולם את הפרדיגמה הירוקה והמפלגות הירוקות. באותו אופן, אך בתהליך מזורז, התיירות האלטרנטיבית צמחה כתגובת נגד לתיירות ההמונים.

ישנו קושי להגדיר את התיירות האלטרנטיבית. הסיבה לכך היא שהתיירות האלטרנטיבית היא מגוונת באופיה ולה פנים רבות. משום שכך ישנם מושגים חלופיים רבים שיכולים להיכלל תחת ההגדרה של תיירות אלטרנטיבית: תיירות חדשה, תיירות ירוקה, תיירות אקולוגית (Ecotourism), תיירות סוציו-תרבותית (Socio-culturaltourism), ותיירות בת-קיימא (Sustainable tourism). גיליון 193 של 'מסע אחר' הוקדש לתיירות אקולוגית. במאמר המרכזי, 'על קצות האצבעות', הועלתה הנקודה המרכזית: מדינות עולם שלישי רבות מבינות היום שמוטב להן לשמור על היער מאשר לכרות את עציו להסקה או להרוג את בעלי-החיים למטרות מסחר. קוסטה-ריקה היא מקרה מובהק כזה. במסגרת המאמר הועלו הגדרות שונות לתיירות אקולוגית; האגודה הבינלאומית לתיירות אקולוגית [TIES] מגדירה כך: "תיירות אחראית באזורים טבעיים, השומרת על הסביבה ומשפרת [הדגשה שלי] את רווחת התושבים המקומיים". לארגון לתיירות אקולוגית באוסטרליה יש הגדרה אחרת מעט: "תיירות בת-קיימא המתמקדת בחוויית מפגש עם אזורים טבעיים באופן המטפח הבנה, הערכה ושימור של סביבה ותרבות". האיגוד העולמי לשימור [IUCN] מגדיר "תיור וביקור אחראי מבחינה סביבתית באזורים טבעיים בלתי מופרים יחסית, כדי ליהנות מהטבע ולהעריך אותו [וכל מרכיב תרבותי, היסטורי או עכשווי, המתלווה אליו], באופן המקדם שימור, ממזער השפעה שלילית של מבקרים ויוצר הזדמנויות למעורבות פעילה של התושבים המקומיים שיש בצדה תגמול כלכלי-חברתי". מעניין שבכל שלוש ההגדרות יש התייחסות לנוף ולנוף-אנושי בכפיפה אחת, כיאה לחשיבה האקולוגית שקושרת בין עוולות סביבתיות ועוולות חברתיות.

המספרים שמוצגים במאמר מדברים על כך שכיום 20% מנתח התיירות העולמית הם תיירות אקולוגית ושזהו ענף שצומח בקצב של 30% בשנה. או: מתוך 800 מיליון תיירים בעולם, 160 מיליון משתתפים בפעילות המוגדרת אקולוגית.

אם נחפש את המאפיינים והפרקטיקות של התיירות האלטרנטיבית, נוכל לומר, ככלל אצבע, שהתיירות האלטרנטיבית עושה כל מה שתיירות ההמונים עושה, רק להפך. התיור האלטרנטיבי הוא תיור ארוך-שהות ולא עונתי. התייר האלטרנטיבי יעדיף לטייל לבד או בקבוצות קטנות, ולעולם לא בקבוצות מאורגנות. הוא יחפש יעדים מיוחדים בעת הטיול, כאלה שנמצאים בפריפריה הרחוקה ואינם פופולאריים, אתרים שטרם עברו "מתיחת פנים" תיירותית כך שיתאימו לצרכים המערביים, או בקיצור אתרים אותנטיים. התיירות האלטרנטיבית מבוססת בד"כ כלל על תשתיות מקומיות קיימות; התחבורה היא התחבורה בה המקומיים משתמשים, חדרי האירוח נמצאים בתוך הבתים בכפרים או בערים, או לכל הפחות נבנים מחומרים מקומיים סטנדרטיים. בהתאמה, הרווח הכלכלי מהתיירות האלטרנטיבית הוא של אנשים פרטיים בקהילה המארחת. ניתן להבין, שקונסטלציה תיירותית שכזאת, מחייבת מגע אינטנסיבי בין תיירים ומקומיים, באוטובוסים וברכבות, במסעדות ובחדרי האירוח. מכאן, אין זה מפתיע שאחד האיפיונים המובהקים של תיירות אלטרנטיבית, הוא ניסיון מסוים של התייר ללמוד מספר מילים בסיסיות בשפת המארחים, דבר שנדיר מאד בקרב תיירי ההמון.

* התמונה צולמה ע"י norma87 ושוחררה תחת רישיון CC

תיירות אקולוגית - חלק שני

תיירות ההמונים

תיירות ההמונים הוא מושג אשר מתייחס לזרם המרכזי, הדומיננטי והגדול של תיירים, שפניהם מועדות לאתרי נופש בארצות היעד. תיירות ההמונים מונעת לרוב ע"י מה שמכונה: The 3S : Sea Sun & Sand. היינו, נופש במובן השכיח ביותר של המילה: מנוחה ורגיעה, משקאות קרים, שמש חזקה, חול לבן על חוף ים קסום, פירות טרופים ובגד- ים. לחלק מתיירות ההמונים ניתן להוסיף S נוספת, בעבור "סקס", שהוא מנוע ומניע נכבד בתעשיית התיירות העולמית. רק חלק קטן מאוכלוסיית תיירי ההמון, מונע ע"י תיירות תרבותית. דוגמה מובהקת כזאת, ומצערת מאד, הם הטיולים לשבטי הרים בתאילנד או מופעי הפולקלור, הנפוצים דווקא במלונות הפאר במדינות פחותות פיתוח. חלק בולט אם כי לא אבסולוטי בתיירות ההמונים, הוא שתיירי ההמון יוצאים לטייל במסגרת חבילת תיור. הכוונה היא למוצר מוגמר והומוגני, שמסופק ע"י סוכנות הנסיעות. בין אם תיירי ההמון מטיילים בטיולים מאורגנים או לאו, בדרך כלל ניתן לצפות מראש איזה מקומות יבקרו התיירים, ולעיתים ניתן לצפות גם את סדר הביקורים. הסיבה לכך היא שלכל מדינה מתויירת ישנם מספר אתרים מקובלים, עמוסים לעייפה, מיוח"צנים למכביר, שמוגדרים בחוברות התיור ובמדריכי הטיולים בתור "אתרי חובה" (Must see); אלה הם אתרים אטרקטיביים, שבמהלך השנים קנו להם שם, ותשתית התיירות בהם פרוסה היטב ובצורה נוחה לשרת מספר רב של לקוחות, לרוב מארצות מערביות. כך, נוצרת מסורת תיירותית של ביקור באתרים פופולאריים. רק לעיתים נדירות יורדים תיירי ההמון מהנתיב הקלאסי השחוק. [Off the beaten track].

ישנם מאפיינים נוספים לתיירות ההמונים. התיור ההמוני הוא לרוב תיור עונתי-קצר, הוא מתוכנן לפי העונות הנוחות לטיול במדינת היעד, ובעיקר על-פי לוח השנה והחופשות במדינת המקור. מלבד יעדי הטיול השחוקים, תיירי ההמון ישכנו לרוב במלונות גדולים וצפופים, שממוקמים בתוך המרכזים התיירותיים. מלונות כאלה נתונים לרוב, במדינות פחותות פיתוח, בבעלות חיצונית של משקיעים זרים ובמקרים אחרים בבעלות ממשלתית. מאפיין נוסף של תיירות ההמונים הוא המגע המועט שלה עם אוכלוסייה מקומית, שמצטמצמת למגע עם נותני השירותים במלון ובמסעדה. אם נחפש אפיונים של גיל ומצב סוציו-אקונומי, על אף מיעוט הנתונים בנושא ניתן להכליל ולומר שרוב תיירי ההמון הם בוגרים ומבוססים. יש והמחקר מתייחס לתיירות ההמונים במושג Home+, הינו - יעדי התיור, המפוארים והמפנקים, מספקים את כל התנאים שישנם בבית ותוספת מיוחדת שאיננה בנמצא בארצות המקור. ספרד היא "בית+שמש", אפריקה היא "בית+פילים ואריות". אך ל"פלוס" אין בד"כ שום דבר משותף עם המערכת התרבותית-חברתית; ה"פלוס" הוא תוצר של תנאים גיאוגרפים או כלכליים.

אם נחזור לשאלת היסוד שהצגנו, מדוע אנשים מטיילים, ונשאל אותה ביחס לתיירי ההמון, ראשית התשובה תהיה שצריכת התיירות ע"י תיירי ההמון, דומה לצריכה בעולם המערבי הקפיטליסטי, ושורשיה באידיאולוגיה מובהקת של שוק חופשי. הטיול הוא מוצר נוצץ ומרהיב, לעיתים הוא אף סמל סטטוס, התייר הוא לקוח, הכסף קיים, הכל כשר ומתאים לסגירת עסקה. אפשר לומר שהתייר קונה כי הוא יכול, כשם שהוא עשוי לקנות מכונית שלישית או בית-קיט. שנית ניתן לומר, שבהתאם לתפיסה המערבית, ישנו זמן עבודה וישנו זמן פנאי, כשאת זמן הפנאי ממלאים בחוויות שמכונות בידור. הטיול הוא סוג משוכלל של בידור. תייר "המוני" יעיד על עצמו שהוא טס על מנת "למלא מצברים", לחדש ולחזק את עצמו מבחינה נפשית ופיזית. על פי תפיסה זו אין זה מטריד את התייר שהחוויה התיירותית אותה הוא חווה אינה אותנטית, אין זה מפריע לו שהוא צופה בתפאורה מלאכותית, כשם שהוא יודע שצפייה בסרט הוליוודי איננה שיקוף של המציאות. חוויה מבדרת יכולה, ואולי אף צריכה להיות פנטזיונרית.

* התמונה צולמה ע"י philou.cn ושוחררה תחת רישיון CC

עוף-טופיק

אוף-טופיק היסטרי, אבל חשוב לא פחות משאלת הגרעין של איראן, ווסאבי נדרש לסוגיה הבוערת: מי תהיה הציפור הלאומית של ישראל.

הכל התחיל לפני יותר חצי שנה, עת החליטו בחברה להגנת הטבע שצריכה להיות לנו ציפור לאומית. הרעיון היה, בדומה לאומות אחרות, למצוא סמל לאומי שיוצר זהות מקומית וגם מנחיל ערכים של שמירה על הטבע. מדברים גם על צמח לאומי, ועל אות הצמח והציפור שינתן לכל ילד וטרררם שלם סביב העניין. באותה נשימה הוזכר גם שלפני כמה שנים הצופית הייתה רחוקה פסיעות אחדות מלהפוך לציפור לאומית אבל אז התברר ששמה האנגלי הוא Palestine Sunbird וכל היוזמה נגנזה [הו הטיפשות].

בכל מקרה, לצורך הסוגיה הוקמה מין ועדה נכבדת שיושבים בה אנשי רוח ומדענים. הועדה הספיקה בינתיים לצמצם את רשימת מאות הציפורים לעשר נבחרות וכעת קול הציבור נשמע, באינטרנט ואף על דפי העיתונים. עשר העולות לגמר, לא לפי סדר חשיבות, הן: הבולבול, הדוכיפת, השלדג לבן החזה, החוחית, הנשר, הסיקסק, הבז האדום, התנשמת, הצופית והפשוש.

עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שווסאבי נתקל יום אחד בסוג של קמפיין אינטרנטי למען הסיקסק [!] ואיך לומר: זיעה קרה כיסתני. הרי הסיקסק הוא ה-אויב של החקלאים. ציפור איומה ומזיקה מאין כמוהו. רעשנית להחריד ומכאן גם שמה, סוג של אונומטופיה. בקיבוצי הצפון יש שעשוע ילדים ונוער: ציד סיקסקים באמצעות רובה אוויר [לא, זה לא יורה אוויר וכן זה בהחלט הורג ציפורים]. השעשוע דווקא זוכה לעידוד מצד המבוגרים, שונאי הציפור. האמת היא שרק בעוד כמה שנות צמחונות אני אחזיר לאמא טבע את חובותיי אבל זה כבר דיון אחר.
ניקח נשימה ונמשיך לבחון את האפשרויות הסבירות קצת יותר:

הנשר אמנם [בניגוד לסיקסק] מופיע במקורות, אך יש משהו קצת כוחני בדורס הנ"ל. סמל פשיסטי בדימוס. משהו ששומש לאורך ההיסטוריה כבר לא פעם, ולא תמיד בהקשר אופטימי. צריך לזכור שהבולד-איגל הוא גם סמלה של ארה"ב, ולמרות שהכוונה בעצם לעיט, הדמיון רב מידי, והרי איננו רוצים להפוך לעוד כוכב בדגל המעצמה הנ"ל. נכון?
השלדג מרהיב ביופיו אך מתרכז באזורי ברכות מים, וכאלה אין בכל מקום, לכן 'ציפור לאומית' הוא לא בדיוק. החוחית והבז האדום בכלל יקרי המציאות וקשה יהיה להצביע לילדי הגן עליהן ולהגיד: 'רואים ילדים, זוהי הציפור הלאומית שלנו'. התנשמת כנ"ל קשה לאיתור אך מסיבה אחרת: היא דורס לילה. ובכלל, דורסים יש לנו מספיק.
השתיים הקטנות בחבורה הן הפשוש והצופית. הפשוש הוא המממ... פשוש כזה, חמוד, אבל לא מרשים בשום צורה אחרת. הצופית לעומת זאת היא באמת ציפור נהדרת, מבהיקה בכחול מטאלי, מרפרפת בכנפיה במהירות ואלגנטיות בזמן שהיא יונקת דבש עם מקורה הארוך. היא בהחלט ראויה להיבחר אבל מכיוון שהיא נפסלה בפעם שעברה מאיזשהו תירוץ לאומני אני לא רואה סיבה שהיא תבחר בסיבוב הנוכחי.

אז הגענו לקו הגמר עם הבולבול והדוכיפת. הבולבול הוא הפייבוריט המוצהר של אנשי החלה"ט ושל קובעי דעה אחרים. ההתלבטות הייתה קשה. הבולבול מזכיר מאוד בתכונותיו את הישראלי ואני מצטט את עמיר בלבן מהחלה"ט: "תרגום השם מערבית הוא 'זמיר'. הבולבול ייחודי לאזור שלנו, משפחה שקיימת בכל העולם אבל בולבול צהוב-שת 'עם משקפיים' אפורים יש רק אצלנו. קולני להחריד, חברותי בצורה שלא תיאמן, אמיץ, מתלהק ומתאחד מול סכנה. כשאין סכנה – טריטוריאלי מאוד ולא נותן לאף אחד להתקרב". במחשבה שניה, אולי דומה מידי לישראלי המצוי...
לכן בחירתי היא הדוכיפת, ציפור מדהימה וגאה עם ציצת נפלאה על ראשה. שכיחה למדי ואוהבת מדשאות [כמונו לא?], היא נזכרת במקורות במספר מקומות, בהקשרים חיובים בהחלט, ואם אני לא טועה יש לה גם מסורת להופיע בספרי ילדים ישראלים ותיקים לא פחות מהבולבול. ווסאבי החליט: הצביעו דוכיפת !

* התמונה לקוחה מהויקיפדיה והיא צוירה ב- 1905 כך שזכויות היוצרים שלה פגו.

תיירות אקולוגית - חלק ראשון

רקע

Tourism is like fire, it can cook your food or burn your house down

תיירות היא אולי הביטוי המובהק ביותר של תהליך הגלובליזציה: תנועת המון אדם מהעולם השבע, 'המערב', לכיוון העולם הרעב, 'המזרח'. זו תנועה שבה גם מוחלפים לא מעט שלמונים, והיא משפיעה על מוקדי היעד לעיתים באופן מוחלט ולעיתים לא הפיך. מהי תיירות, מה השפעותיה ומה לכל זה ולאקולוגיה, בסדרת הפוסטים הקרובה.

מתום מלחמת-העולם-השנייה אנו עדים לגידול בתופעה הזו שמכונה 'תיירות', הן זו הדומסטית והן הבין-לאומית. מדובר בגידול אינטנסיבי של מאות אחוזים בתיירות הבינלאומית. ב-1950 היו בקירוב 25 מיליון כניסות של תיירים ממדינה זרה לטובת שהות במדינה אחרת. ב-1995 גדל המספר ל-561 מיליון, פי יותר מ- 22! ישנן מספר סיבות להתפתחות ולגידול המואץ של ענף התיירות במהלך 50 השנים האחרונות. חלק מהסיבות כרוכות זו בזו. החל מ-1940 אנו עדים לגידול בהכנסה של משקי הבית, דבר שמוביל להתפתחות מושג הפנאי ותרבות הפנאי. בנוסף ישנם שיפורים טכנולוגים דרמטיים, שכוללים לא רק את שיפור התשתיות שעל האדמה, כגון מסילות וכבישים, אלא גם התפתחות של מטוסי הנוסעים וענף התעופה. לבסוף, צריך לציין את התנאי האחרון להתפתחות של תיירות מסיבית, וזהו המצב הגיאו-פוליטי היציב באופן יחסי, שמאפשר גבולות פתוחים ומעבר בין מדינות בקלות.

מראשית המחקר במדעי החברה בנושא קיים ויכוח בין שתי גישות, על הטיפוס האידיאלי של התייר המודרני: יש הטוענים שהתייר בימינו מונע ע"י אטרקציות זולות ונגישות, אשר מבוימות עבורו ע"י האוכלוסייה המקומית. אותה הגישה עושה הקבלה בין יחסי היצע-ביקוש בשוק החופשי האמריקאי, ובין יחסי התייר-מארח בעולם התיירות. הגישה ההפוכה רואה בתייר צליין מודרני, שיוצא לחיפוש מעמיק ורציני אחר. בהתאמה ניתן להגדיר שני טיפוסים אידיאלים של תיירים: תייר המונים ותייר אלטרנטיבי. על תיירות אקולוגית, סוגי תיירים ואיך כל זה קשור לישראל – ברשימות הבאות.

* התמונה צולמה ע"י jrubinic ושוחררה תחת רישיון CC

היו"ר משיב אני מקשיב

לפני חודש פרסמנו מכתב פנייה ליושבת ראש הכנסת הגברת דליה איציק. במכתב ברכנו את איציק על ברכתה שלה את אל גור לרגל זכייתו בפרס נובל לשלום. הגברת איציק הזמינה את גור להקרין את סרטו 'האמת המטרידה' בכנסת ואנחנו רק הצענו להקרין את הסרט גם ללא נוכחות האדון. תשובה מנומסת ומנומקת הגיעה מלשכתה של איציק, עם רק מעט טעויות. הנה המכתב לפניכם ולשיפוטכם:

"הנדון: הקרנת הסרט 'אמת מטרידה' – פנייתך בנושא ליו"ר הכנסת.

ראשית, תודה על פנייתך ותשומת לבך. אבקש לעדכנך כי יו"ר הכנסת, חה"כ דליה איציק, הקדימה והזמינה את סגן נשיא ארה"ב לשעבר, לבוא לכנסת, לשאת דברים בנושא החשוב אותו הוא מקדם ברחבי תבל, עוד בטרם פורסם דבר זכייתו בפרס נובל ההזמנה נשלחה אל מר גור לפני כשלושה חודשים [ההדגשה במקור].

בכוונת יו"ר הכנסת ליזום אירוע מיוחד שיציב את הנושא על סדר היום הציבורי, אירוע שיקבל את חסותה ויתקיים בכנסת בנוסך לפעילויות, דיונים ואירועים אחרים ביום מרוכז.

אנו ממתינים לתשובתו של מר גור ואם יאשר את כוונתו לבוא לישראל ולהירתם ליוזמה, הכנסת תקיים אירוע שיזכה לסיקור וחשיבה, ובוודאי יתרום להגברת המודעות הציבורית בארץ לנושא.

במידה וחשיבותו של מר גור תהיה שלילית [חחחח... הטעות במקור, הכוונה כמובן תשובתו של מר גור תהיה שלילית], תבחן האפשרות לקיים אירוע דומה ובמסגרתו יוצג הסרט 'אות מטרידה' [חחחח פעם שנייה... הכוונה כמובן אמת מטרידה].

ברור לך בוודאי שנוכחותו של מר גור, במיוחד לאחר זכייתו בפרס הנובל – תשמש מנוף חשוב לחשיפת הנושא. על כן, לפי שעה, נמתין לתשובתו.

בברכה, גלית בן-סימון, מנהלת לשכת יושבת ראש הכנסת".

בהחלט מכתב ראוי ואפילו משמח, כעת רק צריך לראות אם ההצהרה שבמכתב תצא לפועל, בנכוחות גור או בלעדיו. אנחנו בווסאבי בכל אופן, לא מחכים לנבחרי הציבור וגאים להכריז שביום חמישי ה- 29 לנובמבר נקיים הקרנה פומבית של הסרט המדובר. ההקרנה תתקיים ב- 5 בערב בגינה הקהילתית 'בוסתן ברודי' בירושלים ובהפקה משותפת שלנו ושל מתנדבי הגינה. שריינו ביומנים ופוסט עם פרטים מלאים יעלה ויבוא בהמשך השבוע.

הבחירות הירוקות, חלק שישי ואחרון

התרבות

יש יותר מידי בני אדם על הכוכב שלנו. הרבה הרבה יותר מידי. הנתון המדהים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות הוא שכיום יש על הכדור יותר בני אדם מאשר סך-כל בני האדם שמתו אי-פעם. צריך לחשוב על הנתון הזה כמה דקות בשביל בכלל להתחיל לעכל אותו. גיבור הספר [הנהדר והמומלץ] 'קרוב להפליא ורועש להחריד' מתייחס לנתון הזה ואומר שאם כל בני האדם היו רוצים לשחק את המלט, זה לא היה מתאפשר כי אין די גולגולות. אז מה אתם אומרים: להיות או לא להיות? נחזור לעניין: כה מהר אנחנו מתרבים בעידן המודרני שזה פשוט מדיר שינה. ומנגד שירותי הרפואה מתפתחים וגיל הפטירה הממוצע עולה בשיעור חד. כמובן שאנחנו מאחלים לכולם שיהיו בריאים ועד מאה ועשרים וכו', אבל צריך לצעוק את האמת: אין די מזון בעולם בשביל כולם, אין די מים, אין די אנרגיה, אין די שטח, פשוט אין. עכשיו זהירות, חשיבה רדיקלית לפניך: הדבר הנכון ביותר מבחינה אקולוגית הוא לא להביא ילדים לעולם. פשוט לא לתרום להתפוצצות האוכלוסין הזאת. אין ספק שזו גזירה אוימה מידי בשביל רוב בני האדם אבל האמת על רגליה עומדת. ובכל זאת, מי שרוצה בכל מאודו לגדל ילדים, יכול תמיד לאמץ ילדים שכבר נולדו במדינות עולם שלישי; הסיכוי הגדול שילדים כאלה גם יזכו אחרי האימוץ לחיים הרבה יותר טובים. זוהי בחירה ירוקה מרחיקת לכת וגם אצילית בעיני. ולמי שמתעקש על פרי בטנו: שני ילדים כנגד שני הורים זו בדיוק התרבות ברת-קיימא. יותר מזה זה כבר נזק.

זהו יום המלכה

יום המלכה הוא יום שנחגג בהולנד כל שנה ב- 30 לאפריל. במקור היום מציין את יום הולדתה של מלכת הולנד [לא הנוכחית אלא הקודמת, שכבר מתה], אך כבר שנים עיקר העניין ביום הוא ה- vrijmarkt, יום השוק החופשי של הולנד. וכשאנחנו אומרים שוק חופשי אנחנו לא מתכוונים לקפיטליזם, הפרטה, יד נעלמה וגו', אלא למסיבת היד-השנייה הגדולה בעולם.

מי שמזדמן באותו יום לאמסטרדם, או לכל עיר אחרת בהולנד, צפוי למצוא את הרחובות עמוסים עד מאד באנשים שמורדים את מרכולתם מהבתים ומוכרים אותם ברחוב, על המדרכות, או ממש על הכביש ברחובות שנסגרים לתנועת כלי-רכב. גם גני ופארקי הולנד עמוסים מוכרים וקונים: וונדל-פארק למשל, הגן הגדול ביותר באמסטרדם, שמור באופן מסורתי לדוכני ילדים.

ובחגיגה כמו בחגיגה הכל הולך: חלק פורסים שטיח, חלק מקימים באסטה, חלק מוכרים מתוך מכוניות. ילדים מוכרים צעצועים, זקנות מוכרת פורצלנים, צעירים מוכרים ספרים ודיסקים ובגדים יש בלי סוף. אפשר למצוא ג'אנק ראוי לשמו כמו כוסות עם אוזן שבורה אבל גם מציאות אמיתיות וענתיקות בעלות ערך. כולם גם מוכרים אחד לשני בירה, בשביל המצברוח, וכולם גם לובשים כתום, קטע הולנדי כזה. וכמו בכל פסטיבל יש פעילויות, מוזיקה חינם, הופעות ואומנות רחוב.

המחירים ביום המלכה הם מחירים נמוכים לרוב מלכתחילה ופתוחים להתמקחות. לאורך היום המחירים יורדים עוד ועוד ובסוף היום, חלק מהמוכרים אף נוהגים להשאיר את מה שלא נמכר מונח ברחוב, חינם לאספנים/קמצנים/נזקקים.

והכל גם חוקי, כי ממשלת הולנד הכריזה על כל המכירות ביום המלכה כפטורות ממס. לא עניין של מה בכך בהתחשב בעובדה שהיקף הסחר המוערך ביום הוא 200 מיליון יורו !! זאת על-פי חישוב של הכנסה ממוצעת למוכר של 111 יורו כפול 1.8 מיליון מוכרים.

גם בתרבויות אחרות יש חיבה למכירות יד-שנייה. האמריקאים נוהגים בגארז'-סייל בחצר ביתם וברחבי הממלכה הבריטית נהוגים גם פסטיבלי מכירות שכאלה, מבוססי מה-שנכנס-במכונית. ויש אפילו איזשהו מודל ישראלי: קוראים לזה שיק-שוק והוא התרחש בפרדס-חנה ביום השישי האחרון בכל חודש. בתור מבקר די קבוע אני יכול לספר שזה אירוע מקסים ונעים, הרחק הרחק מחוויית הקניות הרגילה. נחמד לראות ילדים מוכרים את תוצרת ידם, ליד משפחה שמכינה ומוכרת קוסקוס [טבעוני, אלא מה?] ובאמצע צעירים מנסים וגם מצליחים למסור גורי כלבים שזה עתה נולדו. לפעמים בא גם האיש הזה שמחלק עוגיות בחינם, למה לא. אבל בישראל כמו בישראל, גם לשיק-שוק קשיים משלו [קוראים להם משטרה], ולמיטב ידעתי כבר חודשים שהוא לא מתקיים. חשוב גם לציין שבאותו יום שישי מתקיים כל חודש בירושלים במקום שנקרא חצר סרגיי השוק חופשישי, שהוא מיני-שוק שהכל בו מוצע בחינם.

ואת כל זה אנחנו מספרים למה? כי אין דבר יותר אקולוגי מקניות יד-שנייה. מצד אחד אנחנו משקיטים קצת את מפלצת הצרכנות שבנו, מצד שני אנחנו חוסכים לעולם את פגעי הצרכנות: ייצור האינסופי, תיעוש, זיהום, רעש, פסולת, פרסומות וניצול עובדים. כשקונים יד-שנייה ההכנסות הולכות לא לגופים מסחריים אימתניים אלא לאנשים רגילים כמונו, שאולי גם זקוקים לכסף. והכל קורה באופן ישיר ולא מתווך: בלי בנקים, בלי צ'קים, בלי חברות אשראי.

אבל יש בזה יותר מסתם סחר הוגן וישיר, יש בזה משהו שקשור למקום יותר עמוק, משהו של יחסי אנוש לא מסחריים, משהו של קהילתיות, משהו שמרגיש כמו כפר קטן, כמו 'היום יריד בכפר' או 'הקרקס הגיע העירה'. הרי מתי עוד אפשר לחוש במציאות הקשה שלנו אווירה כזאת של סולידאריות, חיבה וסובלנות עם קורטוב של הומור? אולי רק כשיורד שלג בירושלים וכולם יוצאים למלחמת שלג. מלחמה בלי הרוגים.

ווסאבי לא רק מתבכיינים אלא זורקים כאן כפפה, למישהו, אולי עיריית תל-אביב, אולי איזה פורטל אינטרנט, אולי משרד התרבות, מישהו שיכריז על יום כזה גם כאן. יום-המלכה ברחובות המדינה, כי אפשר לחיות בלי הקניון.

* התמונה צולמה ע"י Dirk van der Made ושוחררה תחת רישיון CC.

הבחירות הירוקות, חלק חמישי מתוך שש

זה היה ביתי

אחת הבחירות האקולוגיות החשובות ביותר היא איפה לגור. להתגורר בעיר, אולי בניגוד לחשיבה האינטואיטיבית, היא הבחירה הירוקה. המגורים בכפר, לא משנה כמה אקולוגי הוא יהיה, הם זוללים של משאב האדמה והשטחים הפתוחים. אפילו כפר אקולוגי למהדרין גוזל אדמות שהיו פעם טבע בתולי. החלום של בית פרטי עם גג אדום וחצר הוא חלום הרסני, במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל. העיר מאפשרת מגורים בקומות שהם מגורים רוויים וצפופים ולמרבה ההפתעה, אם הייתם שואלים את גברת פלנטה היא הייתה אומרת שבנייני המגורים הגבוהים הם האהובים עליה ביותר. הישוב הכפרי מצריך עוד בזבוז שטח בכביש הארוך שנסלל אליו ובכלל בתשתיות שמשרתות אותו. הכפר מגדיל את הנסועה (הקילומטראז') משום שכל בני המשפחה צריכים להגיע לעבודה ולבתי-ספר שכמעט תמיד נמצאים מחוץ לכפר, ונסועה זה עוד פליטה של גזי חממה. החיים בכפר מאלצים גם את המשפחה הנורמטיבית להחזיק שתי מכוניות, דבר שממש לא נדרש מהמשפחה העירונית, ושתי מכוניות מחזירות אותנו לעניין הנסועה והפליטה. מנגד, זה שחיים בעיר לא אומר שצריך לפגוש רק בטון, אפשר להלחם למען ערים ירוקות, רוויות בפארקים כמו באירופה. אפשר לפתח גינה קהילתית, טרנד מאד נפוץ בירושלים, וגם להקים גינה מפוארת בחצר הבניין, במרפסת הדירה או על הגג. אפשר לדרוש מהעירייה תחבורה ציבורית יעילה וירוקה וגם שבילי אופניים, לדווש בהם, ירוק ומאושר כל הדרך אל העבודה וחזרה. דווקא בעיר יש יותר סיכוי להתארגנות של לובי ירוק שיפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות.

ומה באשר למגורי קבע? ובכן, יום אחד כולנו נמות, המדענים מתעקשים. גם חז"לנו דרשו ש'כל העולם כולו רק גשר צר' וגו'. אם כל אדם בעולם יזכה לקבורה נאותה, כפי שנהוג כיום, באחוזת שיש פרטית ומתוחזקת, ממש במהרה לא יהיה יותר מקום בעולם לשום דבר, ושטח פתוח הוא כאמור כבר מצרך נדיר. הבחירה הירוקה ביותר היא לתרום את הגוף למדע בבוא יום כיליון. שהגאונים הצעירים מהבי"ס לרפואה יפיקו תועלת מהגווייה, מה יש. מי שלא מעוניין בכך יכול לבחור שגופתו תישרף ואפרו יועבר לים או לצנצנת, או ואריאציות אחרות של שימוש באפר שמעוררות את חמת החרדים להשחית. גם זאת בחירה פרוגרסיבית אך אל תחשבו שאלה הצעות רדיקליות, בטיבט נהוגה קבורת שמים - גופת האדם ניתנת לנשרים. ולשמרנים: עכשיו נהוגה במקומות שונים בארץ קבורה בקומות, ועל-כך אנחנו אומרים: נו שויין, זה הרע במיעוטו.

הנדון: הקרנה בכנסת

לכבוד יו"ר הכנסת, הגברת דליה איציק

היום פורסם בעיתונות הארצית כי אל גור זכה בפרס נובל לשלום. קשה שלא לצהול לרגל בשורה שכזאת. היטב לתאר דני רבינוביץ' בהארץ, ברשימה ששמה 'מפתח לעתיד האנושות': "אל גור ראוי לפרס על הצלחתו האדירה בתרגום המידע המדעי המורכב לשפת בני תמותה. החיבור שעשתה ועדת הפרס בין סוגיית האקלים לבין שלום הוא עיתות רב עוצמה לכך שמדובר בעניין עולמי – מדיני, כלכלי, בטחוני".

עוד פורסם בעיתונות כי כבודה הצטרפה למברכים וכי הרחקת לכת והזמנת את גור לבקר בישראל ולהציג בכנסת את סרטו "אמת מטרידה".

הרשי לנו לברך אותך על ההזמנה הזו. אמנם הקדמנו אותך והזמנו אותו לארץ בעצמנו כבר לפני כמה חודשים אבל משום מה נדמה שלהזמנתך משקל רב יותר. אך שאלתנו היא מדוע לחכות שאל גור יבוא או לא יבוא לארץ? אם כבודה מאמינה בחשיבות של הסרט אפשר להקרין אותו במשכן כבר בימים אלה. הרי יש לסרט חשיבות עליונה גם בלי נוכחותו של היוצר.

באם הקרנה כזאת תצליח, אנו מציעים לארגן הקרנה נוספת, בגן הורדים למשל, ולהזמין לא רק את חברי הכנסת ונכבדי האומה אלא גם את ילדיהם, ואולי בכלל את כל ילדי ירושלים? בנושא התחממות כדור-הארץ יש חשיבות גם לעשייה של האזרח הקטן בביתו, קל וחומר לעשייתו של המחוקק.

נסיים בברכה, שצעדיהם של הח"כים יושפעו גם מבעיית התחממות כדור-הארץ, ושהשלכות האקולוגיות יהיו לנגד עיניהם בכל פעם שהם מניחים הצעות לסדר יומה של הכנסת. זה בנפשנו.

הבחירות הירוקות, חלק רביעי מתוך שש

הבחירה הצמחונית

הכל חשוב, אבל הבחירה הירוקה החשובה ביותר שבן-אדם או בת-חווה יכולים לקבל על עצמם הוא הימנעות מאכילת בשר. זהו. פרות, ולא מכוניות, הן המזהמות הגדולות ביותר של כדור-הארץ. על-פי דו"ח של האו"ם תחבורה [על כל גווניה] אחראית ל- 13.5 אחוז מהפליטה העולמית של גזי חממה, אך חקלאות בעלי החיים אחראית ל- 18 אחוז ! מלבד פחמן דו-חמצני חיות הבית במשקים אחראיות לפליטה של חמצן חנקני שהשפעתו על התחממות כדור-הארץ חזקה פי 296 מזו של פחמן דו-חמצני וכן לפליטת מתאן, שהשפעה שלו על ההתחממות היא פי 37 מזו של פחמן דו-חמצני. עוד נתון מדהים אך גם מזעזע: השטח הכולל בעולם המשמש למרעה הוא 26 אחוז מהשטח היבשתי שאינו מכוסה בקרח על פני כדור-הארץ. כשמדברים על כריתת יערות העד, המנוע לכך הוא לא יצור נייר אלא פינוי שטחי מרעה: 70 אחוז מיערות הגשם באגן האמזונוס נכרתו והוסבו לשטחי מרעה, ואנו יודעים שאותם היערות היו המכשיר הראשי של הטבע לסילוק גז החממה פחמן. מלבד הנזקים לקרקע ולאוויר תעשיות הבשר אחראיות לזיהום מי-תהום עם כימיקלים, חומרי הדברה ואנטיביוטיקה. תעשיית הבשר היא גם זללנית מים: גידול ק"ג אחד של חיטה דורש 120 ליטר מים, בעוד שייצור ק"ג אחד של בשר בקר דורש 12000 ליטר מים. פי מאה. רק אם קוראים את הנתונים הפוך יש תקווה: מכל שטח מרעה ניתן להפיק פי עשר יותר ערך קלורי אם הוא יוסב לשטח גידול מזון מהצומח. אם במקום לגדל צמחים להאבסת בעלי חיים היו תושבי המערב אוכלים ישירות את הגידולים הצמחיים, היו נחסכות כמויות עתק של מזון, שהיו עשויות לפתור את בעיית הרעב בעולם. מדהים לא? הבחירה הירוקה שנגזרת מכל זה, מרחיקת הלכת ביותר היא לעבור לתזונה צמחית, טבעונית. לוותר למשל על מוצרי חלב כי גם הפרות שמייצרות חלב מפליצות, סליחה. בחירה ירוקה יותר מתונה היא לעבור רק לתזונה צמחונית, לוותר על בשר. אגב, זוהי כנראה גם הדיאטה הטובה והבריאה בעולם. בחירה ירוקה קצת יותר פשרנית היא לוותר רק על בקר ולמי שלא עומד גם בגזירה הזו רצוי לפחות להפחית את בליסת הבשר המטורפת שנהוגה בעולם המערבי [פולחן המנגל כל שבת למשל], גם זה צעד משמעותי.

השר משיב אני מקשיב

בפוסטים קודמים דיווחנו על פנייה של ווסאבי לשר להגנת הסביבה, מר גדעון עזרא, בהצעות שונות ומשונות. באריכות ניתן לראות את תוכן המכתב האחרון ששוגר ממעבדות ווסאבי הישר ללשכת האדון ובקצרה רק נעבור על הנושאים שהועלו: מעבר לנורות ליבון חסכוניות, התקנת משתנות ללא מים ואפילו גגות ירוקים הוזכרו. ובכן תשובה הגיעה מלשכת השר! התשובה מהממת בחובבנותה. זוהי מריחה וורבאלית איומה, הכל ולא כלום גם יחד, ובעיקר זריקת אחריות שכמותה לא זכורה לי מאז הטירונות.

בתמונה סריקת התגובה כמות שהיא, להתרשמותכם, וכאן בהמשך, התוכן בצירוף הערות ווסאבי בסוגרים מרובעים.

"שלום רב,

הנדון: הצעות ייעול וחסכון באנרגיה

פנייתך לשר להגנת הסביבה, מר גדעון עזרא התקבלה בברכה.

נורות ליבון אכן פחות חסכוניות בתחום התאורה [הכוונה: יותר בזבזניות]. יחד עם זאת בכדי לקדם שימוש בנורות חסכוניות ניתן להשיג את היעד החשוב באמצעים כלכליים [שהם??]. המשרד פועל בשיתוף עם משרד התשתיות המופקד על תחום האנרגיה לקידום מהלכים בחסכון באנרגיה [זה לא אני זה פופטיץ, פעם ראשונה]. לעניין פנייתך בנושא החסכון במים, נושא זה אינו בטיפול המשרד להגנת הסביבה, באפשרותך לפנות לאגף לחסכון במים, משרד התשתיות, טל' מס' 036369682. [זה לא אני זה פופטיץ, פעם שנייה].

לעניין פנייתך בנושא גגות ירוקים, נושא הגגות הירוקים הוא נושא מורכב הטומן בחובו משמעויות רבות בהיבט המשפטי, קונסטרוקטיבי, הנדסי [זה לא אותו הדבר ??], ביטחותי וכלכלי. המשרד, בשיתוף משרדי ממשלה אחרים ויחד עם פורום 15 הרשויות הגדולות בישראל [פופטיץ?] בוחן את האופן שבו ניתן לקדם את הנושא בישראל, מעבר ליזומות של המגזר הפרטי, שכבר מתקיימות בבתים ומרכזי קניות במקומות שונים בארץ. יש לזכור כי הקמת גג ירוק הינה משימה הנדסית מורכבת ויקרה אשר יכולתה להביא לחיסכון במים ולשיפור באיכות האקלים והאוויר העירונית היא מוגבלת ולא נבדקה עד תום. הקושי גדול עוד יותר במבנים קיימים, מכיוון שהגגות לא תוכננו לשאת את העומסים של קרקע רוויה במים שעליה גם צמחיה.

אנו פועלים בכל מני [צריך לומר: מיני] אופנים על מנת לשפר את איכות החיים והסביבה העירוניים הן על ידי שיפור מצב השטחים הפתוחים לסוגיהם והן על ידי עידוד רשויות ועיריות לקידום עקרונות הפיתוח בר הקיימא המבטיח פיתוח מושכל למעננו ולמען הדורות הבאים [כל הכבוד לצה"ל ולשב"כ]. מידע על נושאים סביבתיים ופעילות המשרד להגנת הסביבה ניתן למצוא באתר האינטרנט של משרדנו.

בברכה, אורית טוויל, פניות הציבור.

העתק, סימה בן-הרוש, לשכת השר, פניה מס' 7019".

ובכן, בווסאבי לא מפחדים מבירוקרטיה ולא מתמוססים בקלות. בעצת הגברת טוויל פניה נוספת תצא למשרד התשתיות הלאומיות עוד היום ! עדכונים על תגובתם, בהמשך. אגב, המשרד של עזרא לא משתמש בנייר ממוחזר. רק שתדעו.

בשולי הדברים נציין שלמרות פנייה ללמעלה ממניין הוצאות ספרים בקשר לקיזוז הנייר שבו הן משתמשות, טרם הגיע ולו תגובה אחת. גם בעניין הזה אנחנו לא מתכוונים להרפות.

* פורסם לראשונה ב: 30.9.2007

הנדון: גגות ירוקים

לכבוד ראש עיריית ירושלים, מר אורי לופוליאנסקי

הגדרות ויתרונות
גג ירוק הוא גג המכוסה רובו או כולו בשכבת אדמה דקה ועליה צמחיה. בין אם הגג הירוק נמצא מעל בניין משרדים או מעל בית דירות יש לו יתרונות רבים: ראשית, הגג הירוק יכול להיות שטח פנאי נוסף בבניין, גן נעים להפסקת קפהפ ,טיו עילי שכזה. שנית, הגג הירוק הוא חסכוני, הוא יכול לחסוך כ- 70% מהוצאות קירור הבניין בקיץ וכ- 25% מהוצאות חימום הבניין בחורף (!). לסקפטים, הנה הסבר קצר מאתר NRG: "ביום קיץ ממוצע שבו טמפרטורת האוויר היא 30 מעלות צלזיוס תגיע טמפרטורת השטח של גג רגיל ל-50 עד 60 מעלות. גג המכוסה דשא כמעט אף פעם לא יתחמם מעל ל-25 מעלות צלזיוס - הדשא פשוט מקרר את עצמו על ידי אידוי מים מגופו (לא ניכנס לפרטים אבל העיקרון מאוד דומה למנגנון ההזעה שלנו - אנחנו מאדים מים מהנקבוביות שלנו וכך גופנו מתקרר)".
מלבד החיסכון הנהדר הזה, גגות ירוקים תורמים למלחמה בהתחממות הגלובלית כמו כל גן-ירק, קולטים פחמן-דו-חמצני ופולטים חמצן. אם להיות יותר ספציפים: גגות ירוקים תורמים להורדת "אפקט החום האי-העירוני" שמכונה באנגלית urban heat island effect: בעיר דחוסה, בגלל הכבישים, המזגנים ופליטת המכוניות הטמפרטורה יכולה להיות גבוהה ב- 5 מעלות מעל טמפרטורת הסביבה. כמות של 20% גגות ירוקים בעיר עשויה לשפר את איכות האוויר ולהפחית את החום בעיר בכ- 3 מעלות צלזיוס, ומכאן אפשר לגזור שוב הפחתה בהוצאות הקירור. רוצים עוד יתרונות? יש בשפע: בידוד מרעש של עד 40 דציבלים וגם ספיגת מי-גשמים בחורף, דבר שמקל על מערכות הניקוז העירוניות ומונע הצפות. התקנת גגות ירוקים יכולה להוות גם מקור נוסף לתעסוקה למתכננים, גננים ובנאים.
צריך לציין שגינה כזאת, הבנויה בשכבות, יכולה להיות קלת משקל ובעובי דק של 7 סנטימטר, כפי שרואים כאן, זהו עובי אשר אינו מכביד על קונסטרוקציית המבנה ואינו מצריך סידורים הנדסיים מיוחדים.

המצב בעולם
על-פי המגזין 'ירוק-ירושלמי' של החלה"ט: בוינה מעניקה העירייה מענקים ותמריצים להקמת גינות גג. עיריית טוקיו דורשת כי 20% משטחי הבנייה הציבוריים יהיו גינות גג ובשטוטגרט הרחיקו לכת והתקנה העירונית קובעת שעל כל הגגות השטוחים של מבני התעשייה בעיר יוקמו גינות. מקרה מעניין נוסף הוא הגג של עיריית שיקגו שכוסה ברובו בירק.
ובישראל מה? ובעיר הקודש? בינתיים יוק. העתיד כן צופן הבטחות, משום שלאחרונה פורסם שפורום 15 הערים הגדולות השלים מחקר בנוגע להפיכת גגות הערים בישראל לירוקים. אולי יום אחד התוכניות גם יצאו לפועל.

ההצעה
בירושלים (שיכולה לשמש דוגמה לכל קריות ישראל) יש אינסוף הזדמנויות לגגות ירוקים. בעצם חוץ מגגות נחלאות האדומים מרעפים, כמעט כל בנייני העיר מתאימים למשימה. אפשר בקלות לדמיין את רצף הגגות האחיד של יפו מכוסה בירוק אופטימי, וגם קמפוסי האוניברסיטה העברית השונים יכולים להוריק, מלמעלה. אבל אולי כדאי להתחיל בבניין העירייה בכיכר ספרא ובגגו רחב הידיים? או בכלל ברכבת הבניינים השטוחים ברחוב כנפי-נשרים, שגגותיהם הלבנים מחפים על אינספור ראשי עורכי-דין ומנהלי חשבונות וגם על ראשו של השר גדעון עזרא ?

התמונה צולמה ע"י birdw0rks ושוחררה תחת רישיון CC

* פורסם לראשונה ב: 23.9.2007

לא לקנות

1. תעשיית הקוסמטיקה והטואלטיקה עושה לעיתים ניסויים בבעלי-חיים שהמילה אכזריות מתגמדת לעומתם.

2. כסת"ח: החברות שמצוינות בתמונה עושות ניסויים בבעלי-חיים על-פי נתונים של עמותת PETA

3. התמונות נלקחו מאתרי החברות ויתכן והן מוגנות בזכויות בלה בלה בלה... הגרפיקה, אם ניתן לקרוא לה ככה, דווקא באחריותנו ואחריות תוכנת הצייר של חלונות.

4. כלל אצבע ראשון: אם המוצר מיוצר על-ידי: פרוקטר אנד גמבל, או קולגיט-פלמוליב, או ג'ונסון את ג'ונסון, פשוט לא לקנות.

5. כלל אצבע שני: לקנות כחול לבן זה בטוח, החברות הישראליות אינן עושות ניסויים בבעלי-חיים.

6. כלל אצבע שלישי: במוצרים מיובאים חפשו את הארנב מאחורה, מדובר בתקן אירופי תחת פיקוח; יש ארנב - בטוח לקנות, אין ארנב - כנראה שיש סיבה שאין...

7. הנקודה המרכזית: לכל מוצר קוסמטי יש חלופה טובה שלא כרוכה בסבל יצורים חסרי מגן.

8. אנא הפיצו את הפוסט ברחבי הרשת.

* פורסם לראשונה: 12.9.2007

הבחירות הירוקות, חלק שלישי מתוך שש

הבחירות של היום-יום
לממשלות יש סדר יום ירוק משלהן, לפחות לחלק מהן. חלקן מתעסקות באיגום מי-גשמים, חלקן מחוקקות חוקים ירוקים, חלקן דואגות לתחבורה ציבורית ירוקה ואיכותית ואחרות נוטעות עצים באובססיביות. טוב ויפה אבל לא מספיק, גם האזרחים הפשוטים של אותן המדינות, קרי אנחנו, יכולים לתרום, כנראה יותר מכל יוזמה ממשלתית. לא, לא חייבים להתנדב לגרינפיס ולשוט בים על סירת גומי, במלחמה עם אסדות הנפט או ציידי הליוויתנים, על-אף שזה נשמע די מלהיב, תודו. היום-יום שלנו מלא בהזדמנויות לבחור ירוק: למשל כשקמים בבוקר, אם נדאג לכבות את הברז בזמן שאנחנו מצחצחים שיניים, כבר חסכנו קצת מהמשאב המתכלה שנקרא מים. לצחצח שיניים או להתגלח תחת זרם המים במקלחת זה כבר ממש 'הפקרות אקולוגית'. אם ננתק את מטען הסלולארי אחרי שהוא סיים להטעין ולא נשאיר אותו תקוע בחשמל 24 שעות, בחרנו ירוק. אפשר גם להקפיד לקנות תוצרת מקומית, ובכך לחסוך לפלנטה את גזי החממה שנפלטים במהלך היבוא (לרוב באוניות מזהמות). אפשר לתלות את הכביסה במקום להשתמש במייבש, או לעבור לנורות חסכוניות בחשמל. ניתן לוודא שמוצרי הקוסמטיקה שלנו לא נוסו על בעלי חיים ולעשות חסד גדול גם למצפון. בתחום המחזור יש היום די הרבה אפשרויות, אפילו בישראל: את הנייר כדאי לשים בפחים המתאימים, את בקבוקי הפלסטיק בכלובים ואת בקבוקי הפיקדון להחזיר לסופר. אם מחפשים אפשר למצוא גם פחי מחזור לסוללות שמהוות איום על מי-התהום. מי שגר בכפר יכול לבנות פח קומפוסט לפסולת אורגנית ולחסוך המון מתעבורת האשפה, וגם בחלק מהערים כבר ניתן למצוא פחים כאלה. אפשר לקנות ביצי חופש או לדאוג שסבון הכלים יהיה ירוק, או לקנות בגדים יד-שניה, או ספרים יד-שניה, או רהיטים יד-שניה ובכלל: יד-שניה זה אחלה ירוק. ממש מעולה לנטוע עץ בט"ו בשבט, או בכל יום אחר בשנה, ואם אי אפשר עץ, אז אפילו אדנית בחלון תועיל למאזן החמצן-פחמן בעולם. אפשר להשתמש בפחות שקיות כשהולכים לסופר ואחר כך להשתמש באותן שקיות גם לפח הזבל בבית. אפשר לפלטר מים במקום לקנות בקבוקים ואם כבר קונים בקבוקים לוודא שזה לא מאיזה חברה שמייבשת את שמורת הטבע אי שם בדרום הארץ. בכלל כדאי להסתכל באתרים ירוקים ולראות אילו חברות מוחרמות ומדוע, למשל יש סיכוי שספק האינטרנט שלכם (012 או 015) הוא גם בעלים של חוות קופים למטרות ניסויים ואתם לא ידעתם. רצוי לנסוע לעבודה בתחבורה ציבורית ואם לא בתחבורה ציבורית אז בקאר-פול, יחד עם אנשים נוספים, ואם לא בקאר-פול אז מומלץ להחזיק דווקא מכונית היברידית, ואם לא מכונית היברידית, אז מכונית שמונעת בגז ואם לא כזאת אז לפחות מכונית שמזהמת קצת פחות. סולר למשל הוא אויב גדול של האטמוספרה השברירית. הנקודה היא שתמיד אפשר לבחור קצת יותר ירוק, בהתאם לנסיבות החיים. עד כאן בקצרה צרור אפשרויות לבחירות ירוקות, חשובות מאד ודי פשוטות בלי השלכות חמורות על החיים, רק קצת תשומת-לב. אבל תהדקו חגורות, זה רק הולך ונהיה קשה.


* פורסם לראשונה ב: 30.8.2007

הנדון: משתנות ללא מים

לכבוד השר לאיכות הסביבה, מר גדעון עזרא

מבזבז המים הגדול ביותר במשק הבית היא לא המקלחת וגם לא מכונת הכביסה אלא מיכל ההדחה של השירותים. בכל הדחה 15 ליטר של מים טובים הולכים לביוב. המצב מעט טוב יותר כשיש מיכל הדחה עם אפשרות לכמות מופחתת.
פתרון מעניין לבזבזנות הזו אפשר למצוא בדמותן של משתנות ללא מים. הנה הסבר מ -NRG על איך משתנה כזו עובדת: "בתחתית המשתנה מצוי מיכל - לב המערכת - שבו נוזל מיוחד שתפקידו לחסום ריחות רעים והוא מתפקד כמבודד. מהמיכל עוברים הנוזלים למערכת הביוב הרגילה. התחזוקה פשוטה מאוד - החלפת המיכל נעשית כל 7,000 שימושים לערך (2-4 פעמים בשנה) ומעבר לכך צריך לדאוג לניקיון כמו שדואגים לניקיון של משתנה רגילה". כמובן שזה פתרון חלקי בלבד שמשרת רק גברים וגם זה רק לסוג אחד של פעילות טואלטית, אבל זו התחלה לא רעה בכלל. והחיסכון? על-פי חברת falcon water free technologies שמשווקת משתנות כאלה נחסכים 151 אלף ליטרים בשנה למשתנה! (והם לא מגזימים).

ההצעה של ווסאבי במקרה הזה ולאור הנתונים, לקבוע בחוק שהחל משנת 2009, או 2010 או לא משנה איזה, אלה היו המשתנות היחידות המותרות להתקנה בארץ, וחסל סדר בזבוז.
יחי מרסל דושן!

* פורסם לראשונה ב: 21.8.2007