זה בטוח?

זהירות: הפוסט הבא הוא על פוליסות ביטוח. לפני כמה שנים, אולי אתם זוכרים, רץ קמפיין לביטוח רכב 'פר קילומטר'. לא נסעת לא שילמת היה הסלוגן. אם אני זוכר דב נבון מגיע בפרסומת לכניסה לגן החיות ומבקש לקנות כרטיס רק כדי לראות את הפיל. הקופאי, מנשה נוי, מסביר לו שזה בלתי אפשרי. אפשר להעמיק ולקרוא קצת על היוזמה הביטוחית הזאת כאן. בכל מקרה, התוכנית שהושקה ברעש גדול בתחילת 2005 על-ידי חברת הביטוח אריה וחברת הדלק פז נגנזה כבר במאי אותה השנה. הסתבר שהייתה בעיה לעקוב אחרי הקילומטראז' של הלקוחות רק דרך הספידו-מטר של הרכב.

אבל הביטוח פר, חי ונושם במדינות אחרות. הנה באנגליה מצאו פתרון יותר מודרני וכדי לחשב את צריכת המיילים מתקינים ללקוח על חשבון החברה מערכת GPS שגם מונה את הקילומטראז' ומדווחת אותו לחברת הביטוח. אותה חברה בריטית, שהיא אגב הגדולה במדינה בביטוחי חיים, מציעה את אותו ביטוח `Pay As You Drive`, שהוא מותג רשום שלה, גם בארה"ב. הויקיפדיה יודעת להרחיב שיש גם פוליסה כזאת ביפן ובקנדה. בהולנד יש גם פתרון ביטוחי כזה ויש אפילו חברה ישראלית, יצרנית מודולים סלולרים שמספקת אותן לחברות הביטוח בהולנד. המודול מחובר למד הקילומטר ושולח מידע לחברה המבטחת. אגב, מחירי המודולים הסלולרים הולכים וצונחים. עוד שמעתי שבמדינת דרום אפריקה הביטוח כלול במחיר הדלק [!], כך האוטו תמיד מבוטח והביטוח הוא לפי הנסועה [שהיא המילה העברית לקילומטראז']. ואת כל זה סיפרנו למה? כי ביטוחים לפי נסועה הם גם מאד ירוקים. הם מעודדים נסיעה פחותה ומתאימים בעיקר לעירונים, שרוצים להחזיק אוטו אבל לנסוע בו לטיולים בסופ"ש או לאמא ואבא פעם בכמה זמן, 'אבל אם ממילא משלמים ביטוח מקיף כל-כך יקר בתשלום שנתי לא חבל....' מאותה הסיבה זה גם מאד צרכני לקדם ביטוחים שכאלה.

ווסאבי קוראים לחברות הביטוח, למשרד התחבורה ולמפקח על הביטוח לבחון מחדש את המודל, לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות שמקלות על יישום המודל, ולהחזיר אותו לחיים בישראל.

* התמונה צולמה ע"י net_efekt`s ושוחררה תחת רישיון CC

תחבורה, בין שתי ערים

בניגוד למה שנהוג לחשוב, תל אביב פקוקה פחות מירושלים. הרבה פחות. אפשר לנסח את זה הפוך: ירושלים פקוקה הרבה יותר מתל אביב. זה בהתייחס לתחבורה בעיר עצמה ולא אליה וממנה, במקרה הזה תל אביב עדיין האלופה השלילית. את הסוד הזה יודע כל מי שבילה בירושלים זמן, וגילה כמה קשה לצלוח אותה עם אוטו. על מרכז העיר מרגיז רק לחשוב, אך למרבה הצער כל קווי אגד בעיר עוברים דרכו. ירושלים גם ברוכה/ארורה בכל מיני אירועים מחוללי פקקים, כמו ביקורים דיפלומטים ואירועים לאומיים או דתיים, אבל גם להוציא את אלה, נסיעה בתוך העיר, למרחק זהה, תיקח זמן רב יותר בירושלים מאשר בתל אביב באופן משמעותי.

סיבה ראשונה לכך ומשמעותית היא שבתל אביב התחבורה הציבורית נוחה פי כמה: קווי התחבורה מתוכננים יותר טוב, מגיעים יותר בתכיפות והם גם פחות עמוסים. אבל עיקר ההבדל בתל אביב הוא שיש קווים מסוימים שנוסעים עליהם גם מוניות שירות. המוניות הן ברכה שלא תאמן לתחבורה הציבורית. מדובר אמנם במספר קווים מועטים אך אלה הם קווים מבוקשים, על נתיבים מרכזיים מאד בעיר והמוניות מגיעות בתדירות עצומה, כמעט כל רגע, ומבטיחות תנועה מהירה מנקודה לנקודה בעיר. וכשמבטיחים לאזרח/לקוח שירות כמעט מידי, בזול ובמהירות, איזו סיבה יש להוציא את האוטו מהחנייה? למרבה הצער זה לא המצב בירושלים: מסיבות ששמורות אצל משרד התחבורה אין בבירת ישראל מוניות שירות. צריך להמתין, והרבה [ובקור...] לאוטובוס שיגיע, וגם אז סביר להניח שהוא יהיה עמוס. לכן, רבים מעדיפים פשוט לקנות אוטו, ומכאן הדרך לפקקים ובעיות חנייה קצרה. ווסאבי קוראים לשר התחבורה לעשות חשיבה מחודשת על העניין, לקחת כמה קווים ירושלמים שהם כל כך מבוקשים ועמוסים שלפעמים הנהג פשוט מוותר על תחנה, ולתגבר אותם עם מוניות שירות. אין מה לחשוש להכנסות של אגד בקווים האלה, הם ימשיכו להיות מלאים, רק קצת פחות והשירות בעיר ישתפר פלאים, אנשים יפתחו בטחון בתחבורה ציבורית, ינטשו את המכוניות ובקיצור: הגלגל יתחיל להסתובב בכיוון הנכון. אפשר גם להציע כמה קווים כאלה כאופציה: 6, 18, 31, 32 ו'חביב' הסטודנטים 19.
ועוד נתון מרגיז, נסיעה עירונית בדן תל אביב עולה 5.20, בירושלים, עיר ענייה בהרבה, נסיעה עולה 5.60. כרטיסיה של דן עולה 41.60, מחיר של 4.16 לנסיעה. כרטיסיה של אגד בירושלים עולה 44.80, מחיר של 4.48 לנסיעה. בשני המקרים יש הנחת כמות של 20%, אבל רק שתדעו שבמשך מספר שנים נמכרה בירושלים רק כרטיסיה של 11 ניקובים במחיר 55 שקלים, 5 שקלים לנסיעה והנחה רק של 10%, הרבה פחות אטרקטיבי. וכל אלה למה? לא ברור. יש ממש תחושה כאילו מישהו דואג להכנסות של אגד, תאגיד התחבורה היחיד בירושלים, בעוד בתל אביב מתחרות מספר חברות תחבורה על השוק. אולי הגיע הזמן לעשות מהפכה גם בבירה.

* התמונה צולמה ע"י FabioHofnik ושוחררה תחת רשיון CC

מעיין אוויר זווית ירוקה ושלום העולם

הזווית האישית: במקום בו אני עובד הביאו יום אחד את בר המים שבתמונה. מהר התפשטה לה השמועה: הבר הייחודי הזה לא ניזון מקנקני מים שמביאים בחורים חסונים, וגם לא מפלטר את מי הברז של תל אביב [משימה קשה לכל הדעות], לא ולא. הבר הזה, עונה לשם AquaMaker וזה בדיוק מה שהוא עושה. מחובר רק לחשמל, הוא מנצל את הלחות שבאוויר והופך אותה למי שתייה: חמים, קרים, מה שבא. כמובן שיש בו פילטר. העזתי וטעמתי. אני רוצה לדווח שהמים היו טעמים, באמת טעמים, לא רק סבירים לשתיה, אלא לא פחות טובים מקנקני הנביעות שהורגלתי בהם.

בכל מקרה, המכשיר היה חביב העובדים עד שבשעה מסוימת כוחו לא עמד לא והוא לא עמד בקצב דרישת המים של קומה שלוש [שיושבים בה כעשרים אנשים]. למחרת, המכשיר כבר לא היה שם.

הזווית הכללית והכלכלית: ה- AquaMaker קיבל את אישור ה- FDA, מנהל המזון והתרופות האמריקאי ואת אישור המכון הישראלי לתקנים. הוא מייצר בתנאים אופטימלים 20 ליטר מים ביום, שזה בערך מיכל נביעות/מי-עדן סטנדרטי, אבל הניסיון מוכיח שנתונים לחוד ומציאות לחוד. מחירו של מעיין האוויר הוא 5950 שקל לשנה ויש עוד תשלום סמלי להחלפת מסנן פעם בשנה.

הזווית הירוקה: [הלו לשם כך התכנסו כאן, לא?] אז ביחס לברי מים אחרים, הגאון הזה לא מצריך שימוש במכלי פלסטיק וגם חוסך את הנסיעה והזיהום של משאיות החלוקה. אבל ברמה יותר כללית, ה- AquaMaker שומר על מקורות המים! בארץ כמו ישראל זה באמת נחמד לחוס על הכנרת ועל מי התהום המעוטים אבל הפוטנציאל גדול הרבה יותר. לא חסרים מקומות בעולם שבהם הנגישות למים היא בעיה קיומית ואף מקור למלחמות. לפי נתוני האו"ם למיליארד אנשים יש בעיית נגישות למי שתייה. לו האו"ם היה ממפה את המקומות שבהם יש מחסור במים מחד אך הלחות מספיק גבוהה לפעולת המכשיר מאידך, ואז מחליט לרכוש מספר מכשירים כאלה לכל כפר – האם לא היינו חיים בעולם טוב יותר? עצם העובדה שהטכנולוגיה להפקת מים מהאוויר קיימת היא עובדה מעודדת, ויתכן והטכנולוגיה תמשיך ותשתפר בעתיד. הלוואי.

עיגול הקו הצרכני - מיחזור מוצרי אלקטרוניקה

ב"סיפור על דברים" [ביידיש זה נשמע יותר טוב] אנני ליאונרד, מומחית סביבתית נמרצת, תספר לכם בשפה פשוטה ונהירה כי דפוסי הצריכה שלנו חייבים להשתנות. לדבריה, השינוי צריך להתרחש הן בהיקף והן בצורה. ראשית, אומרת ליאונרד, עלינו לצמצם את היקף ואופי הצרכנות ושנית, עלינו לעבור מהמודל הקווי של צריכה, שבסופו נערמות כמויות בלתי נתפסות ובלתי מתקלות של פסולת, אל מודל מעגלי, בו ניתן לעשות שימוש חוזר בחלק ניכר מהמרכיבים בהם השתמשנו. עבור רבים מכם, דבריה לא יהוו חידוש גדול, אבל בהירות ההסבר וחינניותו לגמרי שווים את זה.

אזהרת שימוש: הסרטון אמריקנוצנטרי, אבל בסופו של יום, השורות התחתונות רלוונטיות גם עבורנו. והרי השורות התחתונות זה מה שחשוב לא?

את הסרטון [בן 20 הדקות] ליאונרד פותחת עם אייפוד ושואלת אותנו אם אנחנו יודעים מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך כשאנו זורקים אותו. כבר בסוף 2006, ארגון גרינפיס סיפר לנו שהתפוח של אפל, יצרנית האייפוד, לא כל כך ירוק. למעשה, אומרים בגרינפיס, ההנאה שלנו ממכשירים כגון אייפוד, אייפון ודומיהם כרוכה בעלויות ייצור והטמנה של מיני מתכות כבדות ורעילות שאפל מכניסה למכשיריה. אפל כמובן אינה לבד, והשימוש במתכות כבדות ושאר חומרים רעילים נוספים מאפיין את מרבית תעשיית האלקטרוניקה. כך, בעידן של השתמשו והשליכו, בעיית זיהום הקרקע כתוצאה מהשלכת מוצרי אלקטרוניקה הולכת ומחריפה.

פתרון חלקי לפיזור המתכות הכבדות "ולעיגול" מודל הצריכה אפשר למצוא אצל סנונית מיחזור, חברה ישראלית צעירה ובועטת, שמתמחה באיסוף מוצרי אלקטרוניקה, מהם בחרנו להיפרד כידידים. בכך, יש לנו הזדמנות להרים תרומה צנועה ליצירת מודל צריכה מעגלי [עליו מספרת ליאונרד] ולחסוך כמה מתכות כבדות מהקרקע עליה אנו חיים. בין היתר, תוכלו למצוא באתר רשימת קשר שתודיע לכם מתי סיירת האלקטרוניקה הירוקה מגיעה לאזורכם ואם במקרה איתרה מזלכם ואתם עובדים עבור ארגון כלשהו או מוסד ציבורי, אז אתם מוזמנים להפיץ את הבשורה גם להם, כי הסנונית תשמח לבוא ולאסוף לא רק מאנשים פרטיים, אלא גם מארגונים ומוסדות.

* התמונה צולמה ע"י Ann Althouse ושוחררה תחת רישיון CC

משבר האקלים- לא לעשירים בלבד

לעסוק כיום במשבר האקלים ובגורמיו, איננה עוד פריבילגיה של אנשים בחברות השובע והשלום. בשבוע שעבר הזדמן לי לשמוע את פרופ' דני רבינוביץ' מספר רשמים מוועידת באלי. רבינוביץ' סיפר שאחד ממוקדי הדיון העיקריים בין המדינות התרכז בניוד משאבים מהמדינות העשירות לעניות. רוב ניצול היתר של המשאבים ויצירת הזיהום משויך למדינות המפותחות, אבל משבר האקלים, יפגע בראש ובראשונה במדינות העניות. הן יהיו הראשונות לגווע בצמא, להיחנק מפליטות מזהמות ולהיוותר חסרות אמצעים למול פגעי מזג האוויר.

אני לא בטוחה שהייתי טורחת ומטריחה את שלושת קוראי הנאמנים בכל האמור לעיל, אילולא נתקלתי בטור הדעה הדי מרגיז של בתיה מלמד. מלמד מדברת על צדקנות סביבתית ממרקת מצפון [וקושרת אותה באופן פתלתל לשאלת מי קודם עניי עירך או עניי הערים האחרות]. מכירים את הסוג שממחזר בקבוקים ומסרב להשתמש בשקיות ניילון וחושב כי בכך הוא תרם את חובתו להתמודדות עם משבר האקלים? אליהם היא מכוונת. לא נותר לי אלא להסכים עם מלמד שמיחזור בקבוקים אישי, כמו גם הפחתה בצריכה הפרטית של מוצרים לא מתכלים אינה הפתרון הכולל להתמודדות עם משבר האקלים וזיהום הסביבה. וכן בוודאי שיש נושאים חברתיים שגם הם ראויים לטיפול בקרב עניי עירי ובערים ובמדינות אחרות. אך פה מגיע "האבל" הגדול שלי לדבריה:

א. ממרקי מצפון תמיד יהיו. בכל תחום.

ב. בשביל שעניי ועשירי העולם ובייחוד ילדיהם, יוכלו להמשיך לחיות בו, החברה האנושית, חייבת לשנות את הרגלי הייצור והצריכה שלה.

ג. כדי שזה יקרה, מעשי יחידים בלבד לא יועילו. יש צורך בחקיקה תומכת, בישראל [ע"ע הדו"ח "מענה מקומי, לאתגר עולמי" של חנין ושות'] ועולמית [ע"ע קיוטו וההסכם הבא שאמור להיחתם בדנמרק 2009].

ד. האחריות שלנו כיום היא כפולה, כמו שהכריזה בזמנו הפרסומת למוצר הדנטלי 'גם וגם' [גם משחת שיניים וגם מי פה], גם אחריות חברתית וגם אחריות סביבתית.

מראשית האנושות, הטבע והחברה קשורים זה בזה. דווקא בתקופה שקשר זה הופך להיות כה נפיץ אני לא רואה שום טעם להעמיד אותם זה מול זה, אלא דווקא זה יחד עם זה.

ה. יפי נפש ודברנים תמיד יהיו, מי שהמקסימום שהוא יכול לו הוא מיחזור בקבוקים והימנעות משימוש בשקיות ניילון, שייבושם לו ולנו. אני מאמינה שאלו יהיו חלק חשוב מהאוכלוסייה שבעזרת מודעות וחקיקה נכונה יתנו למשבר האקלים את המקום המרכזי שהוא ראוי לתפוס בכל מדינה בעולם וכמובן את המענה הטוב ביותר שאנחנו יכולים לתת לו.

* התמונה צולמה ע"י Gertrud K. ושוחררה תחת רישיון CC

אזהרה: שימוש במכונית זו כרוך בפגיעה חמורה בסביבה

באחד מימות השבוע האחרון הזדמן לי [באיחור מה] לראות את סרטו של תומאס פרידמן "מכורים לנפט". פרידמן, בפטריוטיות אמריקנית קצת מעוררת חשש, מסביר באותות ובמופתים מדוע לאמריקאים נורא כדאי להפסיק להיות תלויים במשאב הנפט. הסיבות העיקריות שהוא מונה הן ראשית, הנפט הולך ואוזל, שנית, היצרנים העיקריים שלו הם החבר'ה הרעים [מספר מדינות במזרח התיכון], שלישית, הנפט הוא אחד מהתורמים העיקריים ליצירת גזי חממה.

תחבורה זה רע?

תחבורה מהווה לא רק את אחת מההתמכרויות הראשיות שלנו לנפט, אלא היא גם על תקן מזהם ראשי ותורם מכובד להגברת אפקט החממה. אחד הדברים שמדהימים אותי היא ההתמכרות המהירה שלנו לתחבורה. תוך פחות מ- 200 שנה קשה לראות את העולם בלעדיה. בעצם, אי אפשר לראות את העולם כיום בלעדיה. אבל אפשר לראות אותה מזיקה פחות, ונסמכת על מקורות חלופיים וידידותיים יותר של אנרגיה שאינם נפט.

האינטרסים הכלכליים והאקולוגיים ארוכי הטווח המצדדים בשימוש בטכנולוגיות פחות מזהמות לתחבורה מקבלים כיום חיזוק בדמות מחירי הנפט המצויים בעליה מתמדת. טכנולוגיות המשלבות מקורות חלופיים לדלק קיימות כיום, אומר לנו אחד מבכירי המנהלים של חברת רכב מובילה, בסרטו של פרידמן. אולם הביקוש להם הוא יחסית נמוך ועל כן, ההשקעה בפיתוח נמוכה בהתאם.

כדי להגדיל את הביקושים, שיניעו גם את ההשקעות במחקר ופיתוח, יש צורך בהעלאת המודעות לשובל הנזק שכל קופסת פח מותירה אחריה. האירופאים, המובילים על האמריקנים בהיבטים רבים של פיתוח בר קיימא והגנה על הסביבה, מנסים לעשות צעדים שונים בנידון.

מכונית תחת אזהרה

לפני מספר שבועות, אחד מצעדים אלו בא לידי ביטוי בפרלמנט האירופי בהצעה שקראה להקצאת 20% מגודל או זמן הפרסום של מכוניות לנזקים הסביבתיים הכרוכים בשימוש בה. במילים אחרות, חלק ניכר מפרסום מכוניות יוקדש למידע סביבתי אודות השימוש במכונית. בדומה לאזהרות המעטרות את חפיסות הסיגריות, הצרכנים יוכלו לדעת מהי תרומתו השלילית של הרכב שהם עומדים לרכוש לאיכות החיים העתידית של ילדיהם.

במידה מסוימת של צדק, יצרניות הרכב מוחות וטוענות כי בעוד מדינות נכשלות לעמוד בהבטחותיהן להקטנת פליטותיהן [בהתאם לאמנות בינלאומיות], החברות מחויבות להפחית את הפליטות שמוצריהם יוצרים.

האחריות לפליטה

להבנתי, טענת יצרניות הרכב אינה תקפה. על המדינות לעמוד בהבטחותיהן להקטנת הפליטות. אולם במקביל, חברות הרכב, שנהנות זה שנים מרווחים לא רעים כלל [שכולנו משלמים עליהם בזיהום], צריכות להשקיע במו"פ ובשיווק של מכוניות מזהמות פחות.

אין הכוונה כי מעתה והלאה המדינה תסיר את אחריותה מהנושא. למגזר הציבורי יכולה להיות תרומה משלו, למשל: בהורדת מיסים עבור מכוניות היברידיות, ו\או העלאת מיסים למכוניות מזהמות, שיפור התחבורה הציבורית והפעלתה בכל ימות השבוע בתחומי הערים הגדולות, ועוד, ועוד הצעות ורעיונות שקצרה היריעה מלהכיל.

אך על המסר להיות ברור, על תעשיות מזהמות [ותעשיית הרכב ביניהן] לא רק לקחת אחריות, אלא גם לשלם מחיר על תרומתן לזיהום ועל שנים של עידודו. חלק מהתשלום הוא בהעלאת המודעות הציבורית לנזקים הסביבתיים להם גורמים מוצריהם.

* התמונה צולמה ע"י pug freak ושוחררה תחת רישיון CC

זהו יום המלכה

יום המלכה הוא יום שנחגג בהולנד כל שנה ב- 30 לאפריל. במקור היום מציין את יום הולדתה של מלכת הולנד [לא הנוכחית אלא הקודמת, שכבר מתה], אך כבר שנים עיקר העניין ביום הוא ה- vrijmarkt, יום השוק החופשי של הולנד. וכשאנחנו אומרים שוק חופשי אנחנו לא מתכוונים לקפיטליזם, הפרטה, יד נעלמה וגו', אלא למסיבת היד-השנייה הגדולה בעולם.

מי שמזדמן באותו יום לאמסטרדם, או לכל עיר אחרת בהולנד, צפוי למצוא את הרחובות עמוסים עד מאד באנשים שמורדים את מרכולתם מהבתים ומוכרים אותם ברחוב, על המדרכות, או ממש על הכביש ברחובות שנסגרים לתנועת כלי-רכב. גם גני ופארקי הולנד עמוסים מוכרים וקונים: וונדל-פארק למשל, הגן הגדול ביותר באמסטרדם, שמור באופן מסורתי לדוכני ילדים.

ובחגיגה כמו בחגיגה הכל הולך: חלק פורסים שטיח, חלק מקימים באסטה, חלק מוכרים מתוך מכוניות. ילדים מוכרים צעצועים, זקנות מוכרת פורצלנים, צעירים מוכרים ספרים ודיסקים ובגדים יש בלי סוף. אפשר למצוא ג'אנק ראוי לשמו כמו כוסות עם אוזן שבורה אבל גם מציאות אמיתיות וענתיקות בעלות ערך. כולם גם מוכרים אחד לשני בירה, בשביל המצברוח, וכולם גם לובשים כתום, קטע הולנדי כזה. וכמו בכל פסטיבל יש פעילויות, מוזיקה חינם, הופעות ואומנות רחוב.

המחירים ביום המלכה הם מחירים נמוכים לרוב מלכתחילה ופתוחים להתמקחות. לאורך היום המחירים יורדים עוד ועוד ובסוף היום, חלק מהמוכרים אף נוהגים להשאיר את מה שלא נמכר מונח ברחוב, חינם לאספנים/קמצנים/נזקקים.

והכל גם חוקי, כי ממשלת הולנד הכריזה על כל המכירות ביום המלכה כפטורות ממס. לא עניין של מה בכך בהתחשב בעובדה שהיקף הסחר המוערך ביום הוא 200 מיליון יורו !! זאת על-פי חישוב של הכנסה ממוצעת למוכר של 111 יורו כפול 1.8 מיליון מוכרים.

גם בתרבויות אחרות יש חיבה למכירות יד-שנייה. האמריקאים נוהגים בגארז'-סייל בחצר ביתם וברחבי הממלכה הבריטית נהוגים גם פסטיבלי מכירות שכאלה, מבוססי מה-שנכנס-במכונית. ויש אפילו איזשהו מודל ישראלי: קוראים לזה שיק-שוק והוא התרחש בפרדס-חנה ביום השישי האחרון בכל חודש. בתור מבקר די קבוע אני יכול לספר שזה אירוע מקסים ונעים, הרחק הרחק מחוויית הקניות הרגילה. נחמד לראות ילדים מוכרים את תוצרת ידם, ליד משפחה שמכינה ומוכרת קוסקוס [טבעוני, אלא מה?] ובאמצע צעירים מנסים וגם מצליחים למסור גורי כלבים שזה עתה נולדו. לפעמים בא גם האיש הזה שמחלק עוגיות בחינם, למה לא. אבל בישראל כמו בישראל, גם לשיק-שוק קשיים משלו [קוראים להם משטרה], ולמיטב ידעתי כבר חודשים שהוא לא מתקיים. חשוב גם לציין שבאותו יום שישי מתקיים כל חודש בירושלים במקום שנקרא חצר סרגיי השוק חופשישי, שהוא מיני-שוק שהכל בו מוצע בחינם.

ואת כל זה אנחנו מספרים למה? כי אין דבר יותר אקולוגי מקניות יד-שנייה. מצד אחד אנחנו משקיטים קצת את מפלצת הצרכנות שבנו, מצד שני אנחנו חוסכים לעולם את פגעי הצרכנות: ייצור האינסופי, תיעוש, זיהום, רעש, פסולת, פרסומות וניצול עובדים. כשקונים יד-שנייה ההכנסות הולכות לא לגופים מסחריים אימתניים אלא לאנשים רגילים כמונו, שאולי גם זקוקים לכסף. והכל קורה באופן ישיר ולא מתווך: בלי בנקים, בלי צ'קים, בלי חברות אשראי.

אבל יש בזה יותר מסתם סחר הוגן וישיר, יש בזה משהו שקשור למקום יותר עמוק, משהו של יחסי אנוש לא מסחריים, משהו של קהילתיות, משהו שמרגיש כמו כפר קטן, כמו 'היום יריד בכפר' או 'הקרקס הגיע העירה'. הרי מתי עוד אפשר לחוש במציאות הקשה שלנו אווירה כזאת של סולידאריות, חיבה וסובלנות עם קורטוב של הומור? אולי רק כשיורד שלג בירושלים וכולם יוצאים למלחמת שלג. מלחמה בלי הרוגים.

ווסאבי לא רק מתבכיינים אלא זורקים כאן כפפה, למישהו, אולי עיריית תל-אביב, אולי איזה פורטל אינטרנט, אולי משרד התרבות, מישהו שיכריז על יום כזה גם כאן. יום-המלכה ברחובות המדינה, כי אפשר לחיות בלי הקניון.

* התמונה צולמה ע"י Dirk van der Made ושוחררה תחת רישיון CC.

לא לקנות

1. תעשיית הקוסמטיקה והטואלטיקה עושה לעיתים ניסויים בבעלי-חיים שהמילה אכזריות מתגמדת לעומתם.

2. כסת"ח: החברות שמצוינות בתמונה עושות ניסויים בבעלי-חיים על-פי נתונים של עמותת PETA

3. התמונות נלקחו מאתרי החברות ויתכן והן מוגנות בזכויות בלה בלה בלה... הגרפיקה, אם ניתן לקרוא לה ככה, דווקא באחריותנו ואחריות תוכנת הצייר של חלונות.

4. כלל אצבע ראשון: אם המוצר מיוצר על-ידי: פרוקטר אנד גמבל, או קולגיט-פלמוליב, או ג'ונסון את ג'ונסון, פשוט לא לקנות.

5. כלל אצבע שני: לקנות כחול לבן זה בטוח, החברות הישראליות אינן עושות ניסויים בבעלי-חיים.

6. כלל אצבע שלישי: במוצרים מיובאים חפשו את הארנב מאחורה, מדובר בתקן אירופי תחת פיקוח; יש ארנב - בטוח לקנות, אין ארנב - כנראה שיש סיבה שאין...

7. הנקודה המרכזית: לכל מוצר קוסמטי יש חלופה טובה שלא כרוכה בסבל יצורים חסרי מגן.

8. אנא הפיצו את הפוסט ברחבי הרשת.

* פורסם לראשונה: 12.9.2007