הפקת אנרגיה מאשפה – חלק 4 ואחרון

בפוסט הקודם התפלש ווסאבי בזבל כהרגלו והסביר על תהליך שריפת הפסולת, המהווה אלטרנטיבה להטמנתה באדמה. בעולם המערבי עושים את זה עשרות שנים. התהליך הינו בעייתי ביסודו וראוי שכל גולשת תתעמק בו ותתעמת עימו בזה הרגע.

יתרונות השריפה

* הקטנה משמעותית של נפח האשפה. דרוש מערך מיחזור יעיל שישיב חלק גדול של הפסולת לשימוש חוזר. השאר נשרף ומשאיר אחריו תוצר לוואי מינימלי. את שארית השריפה ואת הפסולת שלא מוחזרה ולא נשרפה – טומנים.

* שריפה מייצרת חום זמין לחימום מים מאסיבי ויצירת קיטור. קיטור ניתן להזרים בטורבינה ליצירת חשמל או להזרים למפעלים צורכי קיטור (אופציה טובה יותר) ובכך לחסוך את החשמל שהם צורכים. כל חיסכון בחשמל מביא להפחתת הזיהומים הנפלטים מתחנות הכוח, כולל הפחמן הדו חמצני החממתי.

לקורא הפלרטטן אנקדוטה קטנה: ערכה האנרגטי של הפסולת האורגנית בעולם המערבי עולה על זה שבמדינות העניות יותר. זאת בשל העובדה שבמדינות המתפתחות צורכת האוכלוסיה יותר פירות, ירקות ושאר תוצרת חקלאית המכילה מים. המים מהווים עיכוב בתהליך השריפה ומורידים את יעילותו. במדינות המפותחות נצרך יותר מזון יבש, מעובד ובעל עטיפה פלסטית נהדרת.

* משרפה מתוכננת כראוי יכולה להיות ממוקמת קרוב יחסית ליישוב אותו היא משרתת, ולספק לו חשמל. אם קיים איזור תעשייה סמוך, היא יכולה להיות ממוקמת ליד המפעלים צורכי הקיטור. כמובן שאף אחד באיזור לא יהיה מעוניין בקירבתה, אבל אם כבר התפרענו עם העלויות החיצוניות (בפוסט הקודם) אז מהו מחירו של אי הצדק החברתי הנובע מהרחקת הזבל מהמרכז אל הנגב? מהי מחירה של מהפיכה חברתית אלימה או לא אלימה? כדאי להוסיף לסל כמו שאומרים.

* הפחתת גזי החממה הנפלטים לסביבה. ניצול הפסולת האורגנית לשריפה מונעת את פליטת גז המתאן לאטמוספירה.

* המשרפה הינה מפעל נייח שיפעל זמן ארוך של עשרות שנים. זאת בניגוד למטמנות הנאנסות, מכוסות ומופקרות לטובת צעירות ויפות מהן. עובדה זו מאפשרת לתכנן אסטרטגיה נכונה יותר של מערך הטיפול בפסולת כגון סלילת מסילת רכבת אל המשרפה והקמת מפעלי מחזור ותחנות כוח בצידה.

חסרונות המשרפה

* פרוייקט בסדר גודל שכזה טומן בחובו עלויות הקמה ותפעול גבוהות, אלה נקראות העלויות הפנימיות. ללא מימון או סיוע ממשלתי אחר אין מצב שייצא לפועל. דוג' אחת לעלות פנימית גבוהה היא עלותם של מתקני הטיפול בגזי הפליטה. הגזים הנפלטים בתהליכי שריפת הפסולת כוללים תחמוצות חנקניות, תחמוצות גופרתיות, מתכות ועוד מטעמים. קיימים מתקנים לאיסוף הגזים הללו אך עלותם גבוהה מאוד.

* הביטוי NIMBY, המוזכר בפוסט הקודם, תקף גם במקרה זה. אנשים לא מעוניינים במשרפה באזורם. עובדה זו יוצרת מאבקים ציבוריים ומשפטיים סבוכים העלולים למנוע מפרוייקט שכזה לצאת אל הפועל.

* תכנון מתקן שאין לו תקדים בארץ מאלץ לייבא יידע מבחוץ ולהסתמך על חברות זרות. חוסר הניסיון עלול להוות מוקש כאשר דברים משתבשים בתהליך זה או אחר במשרפה.

* זמן הקמת המשרפה הינו ארוך יחסית לזמן הקמת מטמנה, ויכול לקחת גם כמה שנים טובות.

משרפה בישראל?

עפ"י הדו"ח האחרון בנושא הטיפול בפסולת המוצקה, שהזמין המשרד לאיכות הסביבה, מינואר 2005, אין סיכוי לראות משרפה בישראל ב- 10 שנים הקרובות. הדו"ח הינו אחד מיני רבים שהוגשו למדינה, עפ"י הזמנתה, בעשרות השנים האחרונות (אני אישית ראיתי שניים כאלה). שר שמתחלף כל יומיים או פשוט חוסר אחריות משווע, המצב לא הולך להשתנות. כפי שאמר לי מהנדס בכיר, שהגיש דו"ח דומה בהזמנת המדינה אי שם בשנות התשעים המוקדמות: לא אתלונן על כך שהמדינה מאפשרת לי תעסוקה מדי זמן מה, אבל משרפה בישראל לא תהיה גם עוד 50 שנה.

אז מה נעשה עם הזבל שלנו?

הסביבה לא עושה לנו הנחות. המשך הצריכה והילודה המאסיביים דינם כהגברת העומס על שטח המחייה הזמין בשביל האדם. שריפת הפסולת שלנו הינה דרך לצמצום ניכר בנפח האשפה שלנו ואף מאפשרת הפקת אנרגיה על הדרך. חסרונותיה רבים, אך אינם מהווים סיבה להתעלם מכך שאנו טומנים כיום את ראשנו בקרקע המטמנות. חובה לשלבה עם מערך מיחזור רציני ועם חינוך לערכי סביבה. ווסאבי קורא בזאת את קריאתו האינטרנטית לצריכה מופחתת ולמיחזור הקיים.

* התמונה צולמה ע"י danmeth ושוחררה תחת רישיון CC