מרד בחברות המים המינרליים - עדכון

תודה לאביב לביא שפרסם את הנושא ב"סופשבוע" האחרון של מעריב, תודה לאיתמר כהן על ההמלצה לפנות אליו.
משרד הרווחה אינו מגיב כרגע, אך מסתמן שלא יסיר את מכרז המים המינרליים לפי תגובתו בעיתונות.
ווסאבי מחפש דרכי תקיפה נוספות בעניין (כמו לדוגמה חישוב של כמה כסף אפשר לחסוך ממעבר כל משרדי הממשלה והכנסת לשתיית מי ברז) וישמח להמלצות מצד הקוראים.
נשמח גם לעזרה בארגון רשימה של מוסדות וחברות ציבוריות, הצורכות מים מינרליים ומבזבזות בכך הרבה כסף.

ווסאבי נגד המים המינרליים - סיבוב שני

לכבוד שר הרווחה, מר יצחק הרצוג

לאחרונה הוציא משרד הרווחה, הנתון תחת אחריותך, מכרז לאספקת מים מינרליים עבור המשרד והשירותים החברתיים.
אנו קוראים למשרד לחזור בו מכוונתו המקורית במכרז ולשנות את כותרתו לאספקת שירותי סינון למי הברז הקיימים. הסיבות לחשיבות העניין מפורטות להלן:

1. אין שום טעם במילוי, אחסון ושינוע של מכלי מים, בעוד משרד הבריאות מכריז בבירור בדוחות שלו כי מי הברז, במיוחד אלו אשר מסופקים בירושלים, הנם ראויים לשתייה ואף עולים באיכותם על המים שמספקות החברות הפרטיות. המשאיות המובילות את מכלי המים תורמות משמעותית לפקקי התנועה, שחיקת הכבישים, וזיהום האוויר.
2. המים הנמכרים ע"י חברות נביעות ומי עדן אינם נחשבים כלל למים מינרליים עקב התקנת המסננים שנעשתה במפעליהן לאחרונה. בפשטות ניתן לומר ששתיית מי החברות הללו שקולה לשתיית מי ברז מסוננים מחברת מקורות. המים הנאספים ע"י קיבוץ עין גדי אמנם אינם מסוננים, אולם רעתם היא בכך שהם נגרעים ישירות מים המלח, ההולך ומאבד ממפלסו, לעיני הציבור המודאג.
3. חברות המים המינרליים מנהלות מסע הטעיית ציבור כנגד מי הברז ומטרתן האנטי-סביבתית והמסחרית היא הדחת הציבור משתייתם. הציבור המבולבל כבר ממש מאמין שאיכות מי הברז ירודה לעומת מי המעיינות "הצלולים". זוהי מגמה מסוכנת של צמצום המוניטין של מי הברז כמים איכותיים ושווים לכל. מערך מי השתייה אכן טעון שיפור, הכולל שיקום של בארות מים מזוהמות והחלפה הדרגתית של הצנרת, אולם הזרקור התודעתי חייב להיות מכוון לכך שלמים אלו אין תחליף. זהו מסר חברתי ראשון במעלה.
4. המים המינרליים יקרים אלפי מונים מהמים הזמינים לנו בברז. מאחר ומשרד הרווחה הנו משרד ציבורי בכלל וחברתי בפרט, ראוי לדעתנו לחסוך מהציבור את העלויות הגבוהות, הקשורות באספקה של מי החברות למשרד הרווחה ולשירותים הסביבתיים. משרד הרווחה יצטרף בכך להמוני מוסדות ומשרדים ציבוריים, ששותים מים מהברז מחד, ויזכה להוביל את כניסתם של מוסדות נוספים למעגל מי הברז מאידך.
5. טיעונים נוספים פה.
   

אדוני השר, לאחרונה הכריזה עיריית לונדון על פרויקט הצבת ברזים ברחוב, על מנת למגר את תופעת שתיית המים המינרליים. גם שם כבר מבינים שעשרות מיליארדי הבקבוקים, הנערמים באתרי ההטמנה (רק חלקם המועט באמת ממוחזר) הם בעיה סביבתית קשה. גם שם כבר מבינים שאין זה ראוי שמים, מקור החיים על פני האדמה, יהוו מטבע לסוחר וירחיבו אף הם את הפערים החברתיים המעמיקים. צריכת מים מינרליים ע"י מוסדות המדינה היא למעשה הודאה בכך שהמדינה אינה מסוגלת לספק לאזרחיה מים ראויים לשתייה.

בכבוד רב,

ווסאבי

העתקים:

• מר גלעד ארדן, השר להגנת הסביבה
• גורמי תקשורת רלוונטים
  
• אתרים חברתיים וסביבתיים

* תודה לעודד גלעד שהביא לידיעתנו על המכרז ולאנשים אחרים שתרמו לעריכתו.
** המכתב נשלח ליעדו הן במייל והן בפקס. מי שמעוניין לחזק את המסר אצל השרים, הרצוג ו/או ארדן, מוזמן לעשות זאת.
***ווסאבי קורא לציבור להודיע על עוד מוסדות שצורכים מים מינרליים, על מנת שנוכל לשכנע גם אותם לעבור לשתות מהברז.

השד בבקבוק

חיסולן של חברות המים המינראליים בישראל הינו צו סביבתי וחברתי ממדרגה ראשונה. ווסאבי מונה עשר סיבות:

• השתלטותן על מעיינות השייכים לציבור, וניצולם למטרות מסחריות. כן כן, ברור שהן קיבלו היתר מהמדינה, וגם זו שחיתות שיש לעקור מן השורש.
  
• שאיבת מים מאסיבית מנביעות טבעיות ומכירתם בבקבוקים לציבור שידו משגת. מי מעיינות צלולים לעשירים, העניים ישתו מהברז.
• שכנוע הציבור שמי הברז בארץ אינם ראויים לשתייה. אתרי החברות ונציגי המכירות ישמחו להסביר לכם שהצנרת מתפוררת ושמי התהום והכנרת הולכים ומזדהמים.
• שימוש מטעה במושג "מים מינרליים" - שתיים מן החברות התקינו השנה מסננים עקב זיהום המעיינות שבשטחן - אשר כוונתו למים שאינם מטופלים ומסוננים כלל.
• שימוש בבקבוקים ומיכלי פלסטיק אנטי סביבתיים (הפלסטיק מיוצר מנפט, מיחזורו אינו כלכלי וכמות הבקבוקים הנאספת הינה עדיין קטנה בפועל) ושינועם לחנויות ולצרכנים פרטיים במשאיות כבדות, השוחקות את הכבישים, גורמות לפקקים ומוסיפות זיהום לאוויר.
• מתוך חוק שימור החומר, ניתן להסיק כי שאיבת יתר של מים ממקור נקודתי, תגרום לייבוש השטחים שמסביב. שמורת עין גדי התייבשה לה כמעט כליל עד שניאותה החברה המקומית, בעקבות לחץ ציבורי, להעתיק את נקודת השאיבה.
• האינטרס של החברות הללו הינו כלכלי ואינו תואם את האינטרס הציבורי הפשוט של שמירה בת קיימא על מקורות המים. כמובן שאין זו האשמה כלפיהן, אלא רמז אולי לצעד האפקטיבי כנגדן.
• מים בבקבוקים שוברים את הגב, ויקרים עשרות מונים מהמים בברז.
  
• לעיתים קרובות עומדים בקבוקי המים בשמש, במשך שעות וימים, בתחנות הדלק ובקיוסקים המחזיקים בהם. עובדה זו מהווה סיכון לבריאות הצרכן של מים אלה.
• הפסקת המכירה של המים בבקבוקים תחזיר למי הברז הרגילים את כבודם האבוד. האיכות טובה לא פחות מהמים בבקבוקים, אולי אף יותר. הצנרת מרובת הקורוזיה תטופל בהדרגה. פילטר פשוט תחת הכיור ייתן מענה לחלקיקים.

הגיע הזמן לחרם צרכנים אגרסיבי על חברות המים בבקבוקים. מים אינם מוצר נסחר כמו קוקה קולה, אלא זכותם הטבעית והשווה של כל תושבי הארץ.

* תודה לכל ההערות והתיקונים מצד הקוראים, נשמח לעוד כמובן.

הזהב הכחול

בספרה, "Blue covenant: The global water crisis and the coming battle for the right to water", מציגה מוד בארלו את שלושת המרכיבים, המהווים במשולב את האיום הגדול ביותר כיום לאנושות - משבר המים. בנוסף להדלדלות מקורות המים המתוקים וחלוקת המים האי שוויונית, מפנה הספר את תשומת הלב לעובדה שרוב מקורות המים בעולם נשלטים כיום בידי מעט מאוד תאגידים זרים, אשר בינם לבין האינטרסים של הדורות המקומיים הבאים אין ולו קשר רופף. הספר המצויין הזה, שיצא ב- 2007, הוא ממשיכו של הספר "Blue gold", אשר יצא בתחילת המילניום הנוכחי. אשה קנדית, ביחד עם חוקרים נוספים, מניעה מפעל שלם, השואל את השאלה החשובה ביותר לאדם בעידן המודרני - האם הגישה למים היא זכותו הטבעית של כל אדם באשר הוא, או שהמים מהווים עבורנו מוצר נסחר - ומשרטט את תוואי הפיתרון הבסיסי שיש להפעיל על מנת להמנע מהאסון הצפוי מראש. כמובן שלמראית העין לכולם אכפת ממצב המים, אך את כל הוני הדל אשים על כך שמפלגה שתחרוט על דגלה סולידאריות חברתית אמיתית והשקעה בתשתיות לאגירת מי גשמים, במקום מתן תמריצים להתפלה, תיפול חזק. ומה לעשות שהמענה האמיתי לבעיית המים הוא גם זה שידרוש יותר צניעות, סבלנות והפנמה שמה שהיה עד עתה לא יכול להמשך יותר. זוהי קריאה נואשת לחברה הדוגלת בצמיחה מאסיבית אך אינה מקשרת בין קציצת ההמבורגר של מקדונאלד'ס לבין 2400 ליטר המים הדרושים לייצורה, לחברה המקטלגת אנשים כמוד בארלו (איזה צליל נפלא יש לשם הזה) למשבצת הקומוניסטית מחבקת העצים.

למרות השנים השחונות שפוקדות את האזור במחצית העשור האחרונה, לאנשים בישראל יש עוד הרבה יותר תקווה מלקולגות במדינות המתפתחות. במשחק המים, ישראל נמצאת בצד החזק, השולט והעשיר. מקור היהירות של רשות המים, המפרסמת במודעותיה בעיתונות שחייבים להציל את הכנרת רק עד שנת 2013 (נשבע שלא נגעתי), הינו מפעלי ההתפלה שיבואו עלינו לטובה ועל צאצאינו לרעה. אחרי הכל, הם יהיו אלה שיסבלו מאיכות האוויר, מליחות המים, אי הגישה לחופים ועוד השפעות שבכלל לא ניתן למדוד כיום. הם ישלמו הרבה על מים מטופלים במקום לשלם מעט מאוד על מים שלא זוהמו מלכתחילה או שנאגרו בפאתי הערים וחילחלו חזרה למי התהום. הם גם ייאלצו להתמודד עם גלי ההגירה האדירים שיתנפצו אל גדרות ההפרדה, מצד השכנים שלא קיבלו את חלקם ההוגן בעוגה ומקורותיהם אזלו. בניגוד לנפט ואפילו לחופש, בן אדם בלי מים פשוט מתייבש ומת. זו הסצנה הפותחת של הסרט החשוב, המבוסס על הספר "הזהב הכחול".

תוכנית ההצלה שמתווים מחבקי העצים כוללת שלושה עקרונות, הנוגדים בחריפות את האינטואיציה הקפיטליסטית המושרשת עמוק בתוכנו, ועל כן מקבעת מייד את מעמדם כחתרנים. שימור, צדק ודמוקרטיה בניהול המים אינם סיסמאות חלולות כאשר מדובר במקור החיים על פני האדמה, כי אם צעדים פרקטיים, ברורים ומוכחים.

הסרט "הזהב הכחול" יוקרן ע"י ווסאבי, עפ"י דרישה, בפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב.

הסביבה ועידוד ילודה - פוסט מאת יוסף מלר

למדינות רבות במערב יש מדיניות של תמיכה במשפחות עם ילדים, וישראל אינה שונה בכך. מלבד הרצון להבטיח לילדים תנאי חיים בסיסיים, מניע נוסף לתמיכה זו הוא צורך בחידוש האוכלוסייה.

לפי שיטת הפנסיה התקציבית, שנפוצה באירופה וקיימת גם בישראל, הפנסיה משולמת על ידי הממשלה מתוך המסים שמשלמים העובדים הנוכחיים. נוצר מעין משחק פירמידה, שבו חייבים להוולד מספיק ילדים כדי לממן את הפנסיה של דור ההורים.

השיטה הזו, כמו כל משחק פירמידה, אינה בת-קיימא וכבר שנים שהיא מגלה סימני חולשה ומוחלפת. בישראל, למשל, הפנסיה במשק הפרטי היא צוברת – כל אחד חוסך לעצמו ומממן את הפנסיה מעבודתו שלו – וגם במגזר הציבורי כל העובדים החדשים הועברו לשיטה זו.

הסיבה שהשיטה התקציבית אינה בת-קיימא היא שילדים, מה לעשות, צורכים במהלך חייהם אנרגיה, משאבים טבעיים, שטח מחיה, מים וכדומה – כמו כל אדם אחר. כדי לקיים ילד, צריך לצרוך את המשאבים האלה שחלקם מתכלים (או, לכל הפחות, מתחדשים לאט יותר משהם נצרכים). לכן, תמיכה בהולדת ילדים יוצרת אפקט חברתי הפוך מהרצוי: במקום לספק רווחה לחלק מהציבור, היא בסופו של דבר מורידה את רמת החיים של כולם, כי המשאבים המוגבלים מתחלקים בין יותר אנשים. מספיק להרהר בהיטל הבצורת כדי להבין זאת: במדינה של 3 מיליון איש, הכנרת לא הדלדלה בקצב כזה גם בשנות בצורת, ושנות הבצורת היו מועטות יותר עקב פליטות גזי-חממה נמוכות יותר, שנבעו מפחות אנשים שצורכים אנרגיה.

קצבאות הילודה בישראל בנויות לתחזוק משחק הפירמידה. משפחה ברוכת ילדים יכולה לקבל בחודש כמעט 2000 שקל לגידול הילדים (כפי שמדגים הגרף למעלה, המבוסס על נתוני הביטוח הלאומי).

לא קשה לראות את הקפיצה בגודל הקצבה לילד השני והשלישי, שהיא כידוע הסדר שנועד לא לעידוד הילודה, אלא לעידוד הקואליציה.

בשיטה הכלכלית של היום, שבה איננו תלויים עוד בילודה לצורך קיום הסדרי הפנסיה, אין יותר הצדקה לתמיכה הזו. ביטול התמיכה יוביל לירידה בילודה בעיקר במשפחות גדולות, כפי שהראה דו"ח בנק ישראל ל-2007 (הפרק הרלוונטי: http://www.bankisrael.gov.il/deptdata/mehkar/doch07/heb/p8.pdf).

הילדים שכן יוולדו יזכו לאיכות חיים טובה יותר, מכיוון שהמשאבים אותם הם צריכים (מים ואנרגיה) יהיו זמינים יותר, והם יחיו בעולם נקי יותר וחם פחות. בעד תוצאה כזו היינו משלמים בשמחה כסף טוב, אין סיבה שלא ננצל את האפשרות להשיג תוצאה זו וגם לחסוך כסף.

* הפוסט פורסם גם באתר nrg בלינק הזה.