אדום, ירוק, אפור ושתיקות

שבועות אלו היו שבועות של שתיקה דקה, מאחוריה שלל עיסוקי יתר. לנו, לא נותר אלא להצטער בפני קהל הרבבות שנאסף בכיכר הבלוג ואפילו לא היה לו את שירי חג גדיה של חווה אלברשטיין ודומיו להתנחם בהם.

אחת מהחזיתות בהן אני משתדלת לפרוס חלק מכובד משקלי המטפורי והזניח לפרקים היא עיר לכולנו, התארגנות עירונית, ירוקה אדומה שתציע תל אביב אחרת בבחירות הבאות עלינו לטובה בנובמבר. במסגרת זו, כתבתי טור דעה על הניגוד הכפוי והמלאכותי שנוצר בקונטקסט הישראלי בין העיר האפורה לטבע המוריק ומוצא ביטוי בפרבור אינטנסיבי והזנחת הערים מבחינה סביבתית.

בעקבות טור זה גם התראיינתי [בקצרה] לעושים סדר, תוכנית בהנחייתו של בן כספית. אולי אפילו תוכלו לראות אותה אם תעמדו בתנאי הסף הנוקשים:

א. אתם מחזיקים בטלוויזיה.

ב. יש לכם ערוץ 2 ופנאי היום [19.5.08] ב- 17:30 להתבונן בה.

או:

ג. יש לכם חינוכית 23 ופנאי היום ב- 8:30 או ב- 20:30 להתבונן בה.

מי שבכל זאת יפספס, יוכל ליצור קשר עם אמא שלי, יש סיכוי שהיא תדאג לתיעוד...

* התמונה צולמה ע"י amnesia ושוחררה תחת רישיון CC.

דיג מזון וחזון

החשיבות שמהווה מקור האוכל הכחול שלחופו משחקים כדורעף חופים ומורחים זאטוטים בקרם הגנה לא מוערכת כראוי. מתוך ששת מיליארד הפיות רעבים על פני הכדור הכחול שלושה מתגוררים לאורך חופי הימים והאוקיינוסים ותזונת רבים אחרים תלויה ישירות בחלבונים המגיעים מהדגה.

אזור דיג עשיר בדגה היא הסיבה להתיישבות הראשונית בחופי ניו- פאונדלנד והתגלית הראשונה של יבשת אמריקה או באזורנו, ההתיישבות הפלשתים שהגיעו מאירופה לחופי עזה הסמוכים למוצא הנילוס.

הנדידה בעקבות מצבורי הדגים התחילה הרבה לפני הדיג המודרני אך תהליכי תיעוש וגלובליזציה, ובמיוחד שכלול שיטות הדיג ב- 50 השנה האחרונות יצרו את הבעיה שמתחילה להסתמן ברחבי העולם בכל הקשור לאוכל המגיע מהכחול הגדול.

הרשת פורסת כנפיים

בהיסטוריית הדיג לפני המהפיכה התעשייתית התקיים סוג של איזון בין הדייג ליצורים הימיים. הדחף לחזור עם שלל רב התאזן מול הידללות הדגה באזור שסבל מדיג יתר לעלויות התפעול ומאמצי הדיג. רק לאחר תקופת התאוששות ניסיונות הדיג חודשו. האפשרות לסרוק אוקיינוסים שלמים או הגנה על השלל מפני ריקבון במסע ממושך לא היו זמינות.

ב- 50 השנה האחרונות ספינות דיג הפכו מעסק משפחתי קטן המופעל עם הרבה עבודת כפיים למפלצות דיג רעבות. ההשקעות הגבוהות בציוד המשוכלל העבירה את ההובלה לידי תאגידי ענק שפיתחו מצידם ציי דיג עצומים הפועלים 24 שעות ביממה.

כיום ספינות דיג מודרניות הם למעשה מפעלי דגים צפים עם מחסני קירור ופסי ייצור אוטומטיים הבולעים לקרבם שלל חסר תקדים - או תקנה.

השיטות והטכנולוגיות החדישות כוללים דיג ברשתות גריפה (Trawling) סונארים משוכללים ומטוסים לגילוי להקות דגים. השלל גדל במאות אחוזים, הדרישה לדגים טריים עלתה עם יכולות הקירור והשינוע לכל יעד ברחבי הגלובוס והמחזורים הלכו ותפחו.

רחוק מהעין קרוב לצלחת

כחלק מאותם מילארדי פיות רעבים על היבשה איננו רואים את ההשפעות הישירות של תעשיית הדיג (בניגוד לאריזות ביסלי גריל בעין עקב) האוכל ממשיך להגיע לשולחן והנזקים נשארים שם, במעמקי הים. בראיה רחבה יותר לא מדובר במקרה של גלובליזציה במיטבה, אם נסכם 50 שנות דיג מואץ על רגל אחת מדובר בגדיעת ענף המזון החשוב והגדול ביותר של האנושות.

לדגים ושאר יצורי הים ישנן בעיות נוספות כמו התחממות כדור הארץ, זיהום, עיור ופגיעה באזורי מחיה אבל הנזק הישיר והרחב ביותר מגיע מפעילות דיג מסחרי. בשנים האחרונות רוב המדענים, לא רק אלה הפועלים למען הסביבה, מסכימים שציי הדיג באוקיינוסים והימים פשוט גדולים מדי לנוכח מידת ההרס וכמות הדגים באוקיינוסים והימים השונים. בכמה יותר גדולים? לפי ההערכה האחרונה מדובר בציי דיג שכדי להשביע את רעבונם נדרשים עוד 9 אוקיינוסים כמו האטלנטי, או במילים אחרות פי שלוש! מחקר שפורסם בשנה שעברה קבע שתוך 50 שנה לא תהייה סיבה שום סיבה להחזיק ציוד דיג – במים לא יחיה שום דבר.

רק עכשיו, לאחר שתעשיית הדיג העולמי הסכימה להבחין שהיא בעצם מביאה על עצמה כליה היא החליטה לנסות לבלום את ההידרדרות ולהחזיר לנמלים את הגולם שפיתחה במו ידיה.

מדובר בסידרה של פעולות שוליות שחלקן התחיל לנוכח המודעות הגוברת לבעיה: צמצום מכסות דיג, קצת יותר פיקוח, רישום של דייגים סוררים והעברת תלונות על רשויות דיג של מדינות שונות.

מקרר מלא מזומנים

אפילו אם הרשויות המנהלות את התעשיה יתאמצו באמת לבצע מהלכים להצלת הים, הסיכוי, לנוכח הלחצים הכלכליים האדירים לאספקת דגי ים מצד אחד ופרנסה לאנשי תעשיית הדיג, אינו כל כך גבוה. ענף הדיג מגלגל למעלה מ- 100 מילארד דולר בשנה (כרבע מוערך כסבסוד ממשלתי) ולעצור כוח אדיר כזה של זרם מזומנים צריך הרבה יותר מהצהרות לוחמניות לפרוטוקולים.

אז מה נשאר לעשות? בשלב זה נראה שרק מחירי הדלק העולים ופעילות להגברת מודעות לגבי הבעיה יכולים להשפיע או לשנות משהו. האפשרות שהכוכב הכחול יישאר עם מאגרי מים חסרי חיים מאיימת לא רק בגלל העדר המזון הפיסי, אפילו מזרקי הבין את הנקודה:

"אמר להם מזרקי
אחרי שעה קצרה:
איני שומע ציפורים
וזה סימן נורא.

אם ציפורים אינן נראות
המוות פה מולך,
כדאי לצאת מפה מהר,
הנה אני הולך"

המאמר באדיבות מיזם דייג בסכנה

מחלות לא מפלות

הנה האוף טופיק הכי קיצוני שנרשם בווסאבי מאז הקמתו. אפשר להתנחם בכך שמדובר בסיבה טובה לסור מנושא הסביבה. הסיבה אולי טובה, אך הבשורות קצת פחות.

באמצע מרץ השנה נסגרה המרפאה של רופאים למען זכויות אדם. המרפאה מטפלת זה שנים רבות בחסרי מעמד בישראל, וממוקמת בתל אביב, מעוזם של חסרי מעמד רבים.

הממשלה, בדומה לאופן טיפולה בבעיות הסביבה, מאמינה כי אם תעצום עיניה, הבעיה תתעלם. כלומר, חסרי המעמד יתפוגגו ואיתם כאביהם ומחלותיהם.

הבעיה עם מחלות, מזכירים לנו ברפל"א, היא שמחלות אינן מפלות, הן עוברות גם לאנשים המוכרים כ"בעלי זכויות". אני לא משתגעת על אופן ההצגה הזה, ואני בטוחה שגם ברפל"א היו שמחים אם היה אפשר להעביר את המסר בהתבסס על זכותו של אדם לשירותי בריאות בסיסיים. אבל אולי זהו האופן היחיד בו נוכל להסביר למשרד הבריאות כי לא מדובר בבעיה מוסרית בלבד וגם לא בבעיה שתפתור את עצמה, אלא בעיה שמצריכה הן תקציבים והן פעולה מיידית.

בצילו המכביד של פסח, החג שמזכיר לנו שגם אנחנו היינו גרים במצריים ובהרבה מקומות אחרים, האחריות נראת כבדה יותר. ההשלכות האפשריות של הזנחת הזכות הבסיסית לבריאות של חסרי המעמד על כולנו, נראת אף היא מוחשית יותר ויותר.

כמאה בלוגרים כבר כתבו בנושא אצל שוקי.

* התמונה באדיבות רופאים למען זכויות אדם

קצרים

* ווסאבי לא מרפה. הפוסט הזה וכן הפוסט הזה בענייני תחבורה, נשלחו למשרד התחבורה לתגובתם, ונביא אותה לידיעת העולם, לכשתגיע.

* גם משרד התמ"ת, שהשיב מה שהשיב באשר לפנייתנו בעניין הנורות החסכוניות, מקבל מכתב בזו הלשון:
"במכתבך אלי מדצמבר 07 (מצורף), הסברת כי המשרד לא יקדם חקיקה או רגולציה למען נורות פלורוסנטיות חסכוניות. הסיבה: עלותה הגבוהה של נורה, שעומדת על כ- 30 שקלים, ועלולה להכביד על הוצאות משקי בית מוחלשים. יפה יפה. ראשית, אני רוצה לומר שאין מניעה של חקיקה בנושא לגבי עסקים ומשרדי ממשלה, שיכולים לעמוד בנטל, אבל זה ניחא. שנית, השבוע קיבלתי מכתב מחברת החשמל, עליה אתם מופקדים בין היתר. המכתב מסביר ש- "החלפת נורת ליבון בנורה פלורוסנטית עשויה לחסוך 85% מהוצאות החשמל ביחס לנורה הישנה וחסכון דו-חודשי של 12 שקלים לנורה"! משמעות הדבר: החזר ההוצאה על הנורה יתרחש תוך פחות מחצי שנה. כך שבעצם אנו חוסכים למשקי בית ולא מעמיסים עליהם.
על כך יש להוסיף שגם ללא צריכת החשמל החסכונית הנורות החדשות חסכוניות למשקי בית, פשוט בגלל אורך חייהם המופלג, שעשוי להגיע ל- 5 שנים. לכן, אני מציע לשקול ברצינות את פנייתי בשנית. תגובתכם, כמו גם הקודמת תפורסם באתר ווסאבי". ממתינים.

* לבסוף, למי שעדיין לא מכיר, אנונימוס מפעילים את אחד הניוזלטרים הכי מענינים, עשירים ונקראים ברשת הישראלית. כדאי להרשם ולקרוא. הדיון האחרון בנושא ספישיסיזם הוא מעורר מחשבה.

הפקת אנרגיה באמצעות הרוח

רקע

על ציר התופעות האקלימיות, הרוח ממוקמת בין השמש לגלים. כפי שהוסבר בפוסט אחר, מקור הרוח הוא בשמש ותוצאת זרימתה על פני המים הינה גלים. גם על הסקאלה של צפיפות האנרגיה היחס הזה מתקיים. השמש היא מקור החיים על פני כדור-הארץ. קרינתה מגיעה כמעט לכל מקום, אך פיזור הקרינה מקשה על תהליך הפיכתה לאנרגיה זמינה (לדוגמא חשמל). הפיכת הגלים לחשמל טבעית יותר, אך ניצולם מוגבל לשטחי הים בלבד. הרוח נמצאת גם ביבשה וגם בים, גם ביום וגם בלילה. היא לא תפרק את עצמותיך כגל מתנפץ אך כאשר היא בגבך, היא תוכל לסייע לך לשבור את שיאך האישי בריצות קצרות. בלי שום חומרים אסורים!

טכניקה

ניצול הרוח מתבצע בעזרת טורבינות רוח. כפות הטורבינה [בדרך כלל שלוש] עלולות להיות אדירות מימדים [בטורבינות הגדולות בעולם מגיע אורך הכף ל- 60 מטר] ומטרתן לספוג את אנרגיית הרוח ולהמירה לתנועה סיבובית. מהירות הכפות אינה גבוהה, אך על ידי מערכת גלגלי שיניים ניתן להתאימה לזו הדרושה עבור גנראטור מייצר חשמל. גבול היכולת העליון של כל טורבינה, לניצול אנרגיית הרוח העוברת דרכה, הינו תיאורטי ועומד על 59% בלבד. זאת אומרת שגם הטורבינה הטובה ביותר לא תדע לתפוס כ- 40% מכוחו של האוויר המגיע מולה. זהו חוק של פיזיקאי גרמני ולכן מי אנחנו שנתווכח.

תעשיית אנרגיית הרוח היא הבשלה ביותר כיום בתחום האנרגיה החלופית וזאת משום הפשטות היחסית בהמרת האנרגיה לחשמל. דולר, יורו, סקנדינאבים צעירים, ציפורים ועטלפים מתערבבים בה יחדיו.

איך עושים זאת נכון?

צריך לשאול את הדנים. כבר בשנות השבעים הם הבינו שהרבה רוח זה טוב. על מנת לשמר את אורח החיים הכפרי במדינה, הציעה הממשלה סבסוד עבור טורבינות רוח למשקים המרוחקים. מכרזים הוצאו, פיתוחים הואצו והרוח יצרה מהפכה אנרגטית במדינה. כ – 20% (!!!) מצריכת החשמל של דנמרק מסופקת כיום ע"י הרוח, כ – 20,000 מתפרנסים ממנה, מיליארדי יורו מתעופפים בעזרתה היישר לקופת המדינה. כיום שולטים הדנים בשוק אנרגיית הרוח בעולם והמהפכה הירוקה עוד רק בחיתוליה. שפע של אנרגיה מתחדשת אינו מאפיין את דנמרק בלבד. במדינה אחרת, בסדר גודל דומה, לא ברור אם יש יותר שמש או יותר מוחות ליחידת שטח. האם יכלה גם היא להיות המעצמה הירוקה הבאה? האם התבוסה 0:5 לדנמרק ב – 1999, על הדשא הירוק ברמת גן, ניסתה להגיד לנו משהו?

בארץ

חווה של טורבינות רוח מסתובבות זה דבר די מרשים. לאחרונה פורסם, שבעתיד נראה 50 מגה-וואט כאלה בערבה. הפרמיות מהמדינה קיימות, אך הבירוקרטיה המפורסמת תדאג לעכב את הפרויקט בכמה שנים טובות. עד אז כדאי לנסוע לרמת הגולן, לראות 6 מגה-וואט בפעולה.

באינטרנט

למרות ובגלל המידע האינסופי ברשת, כדאי להתחיל קודם כל בויקיפדיה העברית והאנגלית. מידע פופולארי בעברית מצוי פה, אך האתר המסביר בצורה הטובה ביותר את הטכנולוגיה הוא HowStuffWorks. מידע כלכלי וסביבתי קיים בכמה מהבלוגים המקושרים ל- ווסאבי. הנזק שגורמות טורבינות הרוח לסביבה הינו ידוע אך היקפו עדיין שנוי במחלוקת.

* התמונה לקוחה מתוך האתר המקושר פה.

טביעת הרגל האקולוגית מגיעה לישראל

למעשה, טביעת הרגל האקולוגית של ישראל מסומנת היטב, וללא שינוי מהותי בהרגלי היצור והצריכה שלנו, היא עתידה רק להעמיק את צורתה בנוף המקומי ובאיכות חיינו. אבל ממציא המושג, ד"ר מאתיס ווקרנגל, מגיע לישראל וידבר בתל אביב ובירושלים.

ביום חמישי הקרוב, 10.4.08, בשעה 14:30, הוא ידבר באוניברסיטת תל אביב על טביעת הרגל האקולוגית ככלי לקבלת החלטות [כדי לראות את ההזמנה לחצו על התמונה פה למעלה בפוסט].

ביום שישי, 11.4.08, בשעה 10:00, ווקרנגל יתארח בחברה להגנת הטבע בירושלים, בחצר סרגי, רחוב הלני המלכה 13. נכון לכתיבת שורות אלו, מנהלי האתר של החברה להגנת הטבע עוד לא ראו לנכון לפרסם את המפגש באתר, אבל דרור מספר שזהו הזמן, זה היום, זה הרגע, בו אמור להתרחש המפגש.

לאלו מכם שאוהבים להכין שיעורי בית, באותו דיון בדה-מרקר קפה, מוסיף יאיר אנגל שני קישורים: לשאלון טביעת הרגל האקולוגית שלכם ולמאמר קצר וקולע של ד"ר ליה אטינגר: טביעת הרגל האקולוגית.

עדכון: הבוקר [ 6.4.08 ] מפרסם צפריר רינת בהארץ כתבה מעניינת נוספת בנושא.

ירוק זה השחור החדש

ביום חמישי עת ערב יצאתי את גבולות הכרך לטובת שמחה משפחתית בפריפריה צפונית. נו כן, הפסדתי את השעה של החושך, אך התגובות ששמעתי וקראתי נחלקות באופן גס לשתיים: אלו שעמדו מאחורי המיזם, ציינו את עשרות אלפי האנשים שהגיעו לכיכר ואת השמן מפלאפל שעשה להם שמייח, ומנגד, את אלו שראו את הצד המואר של העיר ואמרו שחושך לשעה זה נחמד, אבל אפעס לא הכי אפקטיבי. לרמן הגדיל לעשות ולמען שירות הציבור ריכז את עיקרי הביקורת בעוד בלוג תל אביבי.

אני מצטרפת למברכי היוזמה, ואף מדמיינת בשמחה את העיר שורה בעלטה, ואת כל 31 המגה וואטים נחסכים להם אחר כבוד. אבל בואו נמסגר את המחווה ונזהה את המהלך ההצהרתי שהיא הייתה. אפשר לראות בה צעד חיובי רק אם היא תהיה כוח חלוץ בשורת צעדים מתמשכים, חלקם פשוטים להפליא לביצוע, שיכללו בין היתר שימוש חסכוני יותר באנרגיה. חסכון שיכניס את 31 המגה וואטים של ההחשכה האחרונה לכיס הקטנטן.

אפשר למשל להתחיל בשינוי תאורת הרחוב והתאורה בבנייני הציבור של העירייה. נכון, זה מצטלם לגמרי פחות דרמטי וסקסי, אבל הטכנולוגיות כבר שם, ואם יש רצון מאחורי ההצהרות שפוזרו בחסות החשכה, אז דומני כי הדרך סלולה.

גם השוק הפרטי בתל אביב ומחוצה לה, יכול לתרום את תרומתו הממשית ולא רק ההצהרתית. אין זה פותר את העירייה ו\או המדינה במאום, אלא רק כתוספת, עדיף כזו המלווה בחקיקה מחייבת. הנה, למשל תראו את Habana Eco Eatery בניו-יורק, שם המסעדה אולי פומפוזי ופלצני משהו, אבל החביירים בהוואנה אופרטיביים. הם החליטו לעשות מעשה והציבו פאנלים סולאריים על הגג שמייצרים אנרגיה לפעילות המקום, תשתית ללכידת מי גשמים, הפיכת הפסולת האורגנית לקומפוסט, שימוש במוצרי נייר ממוחזרים ובחומרי ניקוי וסבונים טבעיים, כמו גם בכוסות פלסטיק עשויות מביו-פלסטיק ואפילו, מספר לנו מחבק העצים, הבלנדר מופעל על ידי אנרגיה שמקורה באופניים. יוזמות ברוח זו עשויות להיות משמעותיות כאשר מאסה קריטית של מסעדות ובתי עסק דומים יחליטו לעשות כן לאורך כל ימות השנה.

זבנג וגמרנו היא שיטה שאימוצה מפתה למדי, אבל מסתבר שיש לא מעט תחומים בהם עוד לא מצאנו תחליף לסיזיפיות הכרוכה בעשייה והימנעות על בסיס יומיומי. סביבה היא אחד מתחומים אלו, ואני מחכה כבר ליום בו נדליק את האור ונשים על השולחן של העירייה באבן גבירול דברים ברומה של סביבה, כמו למשל היחס בין השקעות העירייה הירקרקה-אפורה של תל רביב-יפו בתשתיות נרחבות לתחבורה פרטית לבין המיעוט הזנוח של התקציב שהולך לתחבורה ציבורית מקיימת וזמינה.

* התמונה צולמה ע"י Marius Muscalu ושוחררה תחת רישיון CC