פוסט אורח קפיטליסטי - יוסף מלר - אבטיחים נגד מלפפונים

המלחמה בשינוי האקלים היא קשה כל כך גם מפני שלא כולם משתפים פעולה: גורמים שונים מתנגדים לפעולה כלשהי בנושא, וחלקם מרחיקים לכת עד הכחשת הבעיה (ואולי רק הכחשת החלק של האדם ביצירתה). רבים מהמתנגדים לפעולות "ירוקות" למיניהן מרגישים שבהסתר, האג'נדה הירוקה משמשת רק חזות לאג'נדה אחרת, שהיא בעצם סוציאליסטית; שאלו שהם ירוקים מבחוץ, הם גם אדומים מבפנים - "אבטיחים", כמו שאני קורא לזה.

מנגד, יש גם "מלפפונים" - ירוקים בחוץ ובפנים, ללא אדום. אנשים המציעים דרכים לפתרון בעיות האקלים שלא מחייבות בהכרח צימצום דרקוני של הצריכה הפרטית, רגולציה פולשנית של השימוש במים, חשמל ומשאבים אחרים או כל דבר מהסוג הזה. מדיניות מלפפונית תנסה לפתור את הבעיה ללא פגיעה ברמת החיים, עד כמה שאפשר - לכל היותר, שהפגיעה ברמת החיים שלנו תהיה נמוכה מזו הצפויה עקב שינוי האקלים.

את ההבדל בין שתי הגישות אפשר לראות בבירור במשוואת הנזק הסביבתי. משוואה זו היא מכפלה של מספר גורמים, שכל אחד מהם ניתן להבנה בנפרד, אבל רק המכפלה נותנת את הנזק העולמי. הנזק יכול להיות פליטות פחמן דו-חמצני, צריכת המים העולמית (או הארצית), פליטת כימיקלים מסוכנים וכו', ולמען הפשטות נדבר מעכשיו על פליטות פד"ח בלבד. בצורה הכללית ביותר, המשוואה נראית כך:

נזק = אוכלוסיה x תוצר לנפש (רמת החיים) x צריכת אנרגיה ליחידת תוצר x פליטת פד"ח ליחידת אנרגיה.

ארבעה גורמים בסה"כ. אבל את ארבעת הגורמים האלה הרכבתי משתי הצגות שונות של משוואה זו: הגרסה ה"אבטיחית", שאותה לקחתי ממאמר של מינצ'י לי (Minqi Li) בכתב-העת הסוציאליסטי Monthly Review, גליון יולי-אוגוסט 2008. את הגרסה ה"מלפפונית" לקחתי מהספר Common Wealth של הכלכלן ג'פרי זקס, שהיה יועץ לוועדות שונות של האו"מ (בין השאר בענייני פיתוח ואוכלוסייה) בין שאר הסעיפים בקריירה שלו. הבה נבחן את שתי הגישות.

הגרסה האבטיחית מציגה שלשה גורמים בלבד במשוואה, כאשר האוכלוסייה והתוצר לנפש מוכפלים מראש לקבלת התמ"ג (תוצר מקומי גולמי) השלם. מול שלשה גורמים אלו, מציג הכותב שלשה דרכי טיפול. ראשית, הקטנת פליטת הפד"ח ליחידת אנרגיה - דרך שהוא משקיע זמן מה בהצגתה כלא רלוונטית, תוך שהוא פוסל על הסף לא רק כוח גרעיני, אלא אף טכנולוגיות לכליאת פד"ח מתחנות פחם, שהתחילו להבשיל לאחרונה, ואת אנרגיית השמש והרוח שמתפתחות לאט מדי לטענתו. שנית, הורדת צריכת האנרגיה ליחידת תוצר, מה שהוא טוען שלא ניתן לעשייה כמעט ושכל ההישגים בתחום זה במערב הושגו ע"י דחיקת התעשיות הכבדות לפריפריה העולמית (ולא מתייחס לכך שהמדינה המובילה בעולם בתחומים אלו היא גרמניה, שהיא גם מדינה של תעשיות כבדות). שלישית, אפשר לדעתו - וזו אף הדרך היחידה - להוריד בחדות את התוצר, כלומר לגרום לצמיחה שלילית בצורה יזומה. כמובן, הוא מכריז שהסוציאליזם הוא הדרך הטובה ביותר להורדה יזומה זו (ועם זה אני לא מתווכח).

המלפפון שלנו, ג'פרי זקס, מציג גם הוא מכפלה של שלשה גורמים. השניים שמוכפלים אצלו מראש הם בדיוק שני אלו שאותם מר לי פסל: צריכת האנרגיה ליחידת תוצר ופליטת הפד"ח ליחידת אנרגיה הופכים אצלו פשוט לפליטת פד"ח ליחידת תוצר. ומכיוון שנשארנו עם גורם האוכלוסייה וגורם רמת החיים, אומר זקס דבר פשוט: ברמת החיים אני לא נוגע, כי אז מה הרעיון? את הפליטות ליחידת תוצר אנחנו יכולים לצמצם, גם אם לא דרסטית. כיצד נילחם בנזק הסביבתי? נייצב את האוכלוסייה! לאחר הסבר זה, השליש הבא של הספר מוקדש להראות כיצד ניתן להקטין את רמת הילודה בעולם ע"י מלחמה בתמותת תינוקות והגדלת הנגישות לאמצעי תכנון משפחה; הוא מסביר את הגורמים שבעטיים משפחה תעדיף ילדים רבים על מעטים ומראה כיצד שילוב של פתרונות טכנולוגיים, מדיניותיים ותרבותיים פשוטים וזולים יחסית יכול להביא אותנו לארץ המובטחת. כמובן, כמי שעסק רבות בתחום, הוא גם מביא מספר דוגמאות למקומות שבהם השיטה אותה הוא מציג כבר נוסתה ועבדה, ובמיוחד הוא מזכיר את הודו, שע"י צמצום הילודה יכלה להשקיע משאבים ב"מהפכה ירוקה" חקלאית ופיתוח טכנולוגי, והיא היום אחת המדינות הצומחות ביותר.

אם כן, יש שתי דרכים להסתכל על הבעיה: אחת מהן מחייבת אותנו להורדה משמעותית ברמת החיים, השניה מאפשרת לנו ע"י השקעה מועטה יחסית למנוע את הנזק לסביבה בלי לגרום נזק לעצמנו. אף ששני הכותבים כמעט ולא מתווכחים על העובדות (למעט היעילות של אמצעי ייצור אנרגיה שונים, אבל זה לא העיקר), התמונה הכללית שונה בתכלית.

לאור שתי הגישות האלו אני נזכר שכשהייתי ילד קטן סירבתי לאכול את העגבניות בסלט ורציתי רק מלפפונים. עכשיו אני מבין למה.