26 באפר׳ 2008

דיג מזון וחזון


החשיבות שמהווה מקור האוכל הכחול שלחופו משחקים כדורעף חופים ומורחים זאטוטים בקרם הגנה לא מוערכת כראוי. מתוך ששת מיליארד הפיות רעבים על פני הכדור הכחול שלושה מתגוררים לאורך חופי הימים והאוקיינוסים ותזונת רבים אחרים תלויה ישירות בחלבונים המגיעים מהדגה.

אזור דיג עשיר בדגה היא הסיבה להתיישבות הראשונית בחופי ניו- פאונדלנד והתגלית הראשונה של יבשת אמריקה או באזורנו, ההתיישבות הפלשתים שהגיעו מאירופה לחופי עזה הסמוכים למוצא הנילוס.

הנדידה בעקבות מצבורי הדגים התחילה הרבה לפני הדיג המודרני אך תהליכי תיעוש וגלובליזציה, ובמיוחד שכלול שיטות הדיג ב- 50 השנה האחרונות יצרו את הבעיה שמתחילה להסתמן ברחבי העולם בכל הקשור לאוכל המגיע מהכחול הגדול.

הרשת פורסת כנפיים

בהיסטוריית הדיג לפני המהפיכה התעשייתית התקיים סוג של איזון בין הדייג ליצורים הימיים. הדחף לחזור עם שלל רב התאזן מול הידללות הדגה באזור שסבל מדיג יתר לעלויות התפעול ומאמצי הדיג. רק לאחר תקופת התאוששות ניסיונות הדיג חודשו. האפשרות לסרוק אוקיינוסים שלמים או הגנה על השלל מפני ריקבון במסע ממושך לא היו זמינות.

ב- 50 השנה האחרונות ספינות דיג הפכו מעסק משפחתי קטן המופעל עם הרבה עבודת כפיים למפלצות דיג רעבות. ההשקעות הגבוהות בציוד המשוכלל העבירה את ההובלה לידי תאגידי ענק שפיתחו מצידם ציי דיג עצומים הפועלים 24 שעות ביממה.

כיום ספינות דיג מודרניות הם למעשה מפעלי דגים צפים עם מחסני קירור ופסי ייצור אוטומטיים הבולעים לקרבם שלל חסר תקדים - או תקנה.

השיטות והטכנולוגיות החדישות כוללים דיג ברשתות גריפה (Trawling) סונארים משוכללים ומטוסים לגילוי להקות דגים. השלל גדל במאות אחוזים, הדרישה לדגים טריים עלתה עם יכולות הקירור והשינוע לכל יעד ברחבי הגלובוס והמחזורים הלכו ותפחו.

רחוק מהעין קרוב לצלחת

כחלק מאותם מילארדי פיות רעבים על היבשה איננו רואים את ההשפעות הישירות של תעשיית הדיג (בניגוד לאריזות ביסלי גריל בעין עקב) האוכל ממשיך להגיע לשולחן והנזקים נשארים שם, במעמקי הים. בראיה רחבה יותר לא מדובר במקרה של גלובליזציה במיטבה, אם נסכם 50 שנות דיג מואץ על רגל אחת מדובר בגדיעת ענף המזון החשוב והגדול ביותר של האנושות.

לדגים ושאר יצורי הים ישנן בעיות נוספות כמו התחממות כדור הארץ, זיהום, עיור ופגיעה באזורי מחיה אבל הנזק הישיר והרחב ביותר מגיע מפעילות דיג מסחרי. בשנים האחרונות רוב המדענים, לא רק אלה הפועלים למען הסביבה, מסכימים שציי הדיג באוקיינוסים והימים פשוט גדולים מדי לנוכח מידת ההרס וכמות הדגים באוקיינוסים והימים השונים. בכמה יותר גדולים? לפי ההערכה האחרונה מדובר בציי דיג שכדי להשביע את רעבונם נדרשים עוד 9 אוקיינוסים כמו האטלנטי, או במילים אחרות פי שלוש! מחקר שפורסם בשנה שעברה קבע שתוך 50 שנה לא תהייה סיבה שום סיבה להחזיק ציוד דיג – במים לא יחיה שום דבר.

רק עכשיו, לאחר שתעשיית הדיג העולמי הסכימה להבחין שהיא בעצם מביאה על עצמה כליה היא החליטה לנסות לבלום את ההידרדרות ולהחזיר לנמלים את הגולם שפיתחה במו ידיה.

מדובר בסידרה של פעולות שוליות שחלקן התחיל לנוכח המודעות הגוברת לבעיה: צמצום מכסות דיג, קצת יותר פיקוח, רישום של דייגים סוררים והעברת תלונות על רשויות דיג של מדינות שונות.

מקרר מלא מזומנים

אפילו אם הרשויות המנהלות את התעשיה יתאמצו באמת לבצע מהלכים להצלת הים, הסיכוי, לנוכח הלחצים הכלכליים האדירים לאספקת דגי ים מצד אחד ופרנסה לאנשי תעשיית הדיג, אינו כל כך גבוה. ענף הדיג מגלגל למעלה מ- 100 מילארד דולר בשנה (כרבע מוערך כסבסוד ממשלתי) ולעצור כוח אדיר כזה של זרם מזומנים צריך הרבה יותר מהצהרות לוחמניות לפרוטוקולים.

אז מה נשאר לעשות? בשלב זה נראה שרק מחירי הדלק העולים ופעילות להגברת מודעות לגבי הבעיה יכולים להשפיע או לשנות משהו. האפשרות שהכוכב הכחול יישאר עם מאגרי מים חסרי חיים מאיימת לא רק בגלל העדר המזון הפיסי, אפילו מזרקי הבין את הנקודה:

"אמר להם מזרקי
אחרי שעה קצרה:
איני שומע ציפורים
וזה סימן נורא.

אם ציפורים אינן נראות
המוות פה מולך,
כדאי לצאת מפה מהר,
הנה אני הולך"

המאמר באדיבות מיזם דייג בסכנה


תגובה 1:

אנונימי אמר/ה...

100% is raite