אנרגיה סולארית - מעסקנות ליצירה - פוסט ראשון

עסקנות:

"ענף ייצור החשמל הירוק בישראל על סף חיסול" זעק יו"ר איגוד האנרגיה המתחדשת בישראל, עת נודע על סיום מכסת ההתקנות של מתקנים סולאריים פוטו-וולטאים להפקת אנרגיה עבור המגזר העסקי. צועק ויודע למה: הרי הוא מייצג את חברות ההתקנה והמכירה, אשר בפועל הן היחידות שמרוויחות מכל הכסף הציבורי הזה. את הציבור הם מבלבלים עם הספינים של "משק חשמל ירוק" ו- "עצמאות אנרגטית"; לבעלי הגגות הם הגישו תחשיבים בעייתיים ומוטים.

יצירה:

במקביל לפיזור הכסף על שולחנם של אנשי שיווק מעונבים המייצגים מותגים סיניים, נעשית בארץ עבודה רבה במחקר, פיתוח ויצירה של אנרגיה סולארית. בכנס האנרגיה הסולארית בשדה בוקר, שייערך בפברואר השנה, יציגו מדענים וסטודנטים מכל הארץ את ממצאי מחקריהם. הם ידברו גבוהה על טכנולוגיה עתידנית ויקוו בסתר שיחודש להם תקציב המחקר מאיפה שלא יהיה. אולי מהמדען הראשי של משרד התשתיות, אולי מהאיחוד האירופי, אולי מאיזה יהודי עשיר שמתעניין בנושא.

אין לרחם על החוקרים כמובן, מחקר בתחום זה הוא מהעבודות המהנות ביותר שיש. אולם תחת מטרת העל של חשמל ירוק והפחתת פליטות, צריך רק להחליט אם הכסף של אזרחי המדינה צריך לזרום, דרך האצבעות הזריזות של חברות ההתקנה, אל מפעלים בחו"ל, או לחלופין אל מוסדות מחקר ופיתוח מקומיים, הדואגים לפרנסתם של מספר עובדים בלתי מבוטל.

יתרון יחסי:

התמריצים להתקנות נועדו לעידוד טכנולוגיה קיימת, הזקוקה לעידוד משום שאינה כלכלית. באפיק ההשקעה הזה, מיליארד השקלים שמקציבה ישראל לעניין הוא טיפה בים לעומת התקציבים הנשפכים בגרמניה ובארה"ב. בניגוד להשפעה הלא מורגשת הזו, תרומת הידע הישראלית לתחום האנרגיה הסולארית הנה שם דבר שאינו עומד בשום פרופורציה לגודלה היחסי של המדינה בעולם. בשנות ה-80 הקימה חברת "לוז" הירושלמית תשע תחנות כוח תרמו-סולאריות בקליפורניה, בהיקף כולל של כ- 350 מגה-וואט. גם חברת "סולל", הממשיכה את דרכה של "לוז" כמייצרת קולטי עקיבה וצינורות וואקום, וגם חברת "אורמת" המפורסמת, הנן חברות רציניות שתרמו רבות לתחום. למעשה, רוב ההתקנות הקיימות כיום בעולם מבוססות על טכנולוגיה ישראלית. וזה מדגיש את היתרון היחסי הישראלי - מחקר ופיתוח.

עלויות:

מסטרנט או דוקטורנט מקבלים מלגת נטו של 2000-6000 ש"ח לחודש. מחיר הציוד למחקר יכול להאמיר לכמה מאות אלפי שקלים. לפי גיל שלף מאוניברסיטת תל אביב, עלותה של המעבדה לאנרגיה סולארית בפקולטה להנדסת מכונות מצטברת לכחצי מיליון ש"ח לכל היותר, ותחזוקתה מסתכמת בעשרות אלפי שקלים בלבד בשנה. לעומת זאת, משלם הציבור עשרות מיליונים כל שנה לאנשים ששמים את הקולטים על גגותיהם. רוב הכסף הזה זורם החוצה למפעלים בסין, בגרמניה ובארה"ב. הקולטים ייגמרו בעוד 20 שנה, וכך גם ייעלם החשמל שהם מייצרים. סביר להניח שאז תבוא עוד זעקה מרה לסבסוד מעסקני החשמל הירוק. המחקר, בניגוד לתאים הפוטו-וולטאיים, ישתפר וישגשג עם חלוף השנים. הוא יוביל לפריצות דרך בתחום אנרגיית השמש ולמתקנים זולים וכדאיים שיאומצו על ידי שאר העולם. את הגגות שלהם, ראוי שישמרו המשקיעים למשהו כלכלי וטוב יותר מאשר קיים היום. טכנולוגיה שלא תדרוש מאיתנו לשלם להם כל כך הרבה.

נהוג לחשוב שהטכנולוגיה להפקת אנרגיה הסולארית מיצתה את עצמה ולעולם תהיה תלויה במימון הציבור. בפוסט הבא יפרט ווסאבי את תחומי המחקר החמים בנושא ויבהיר סופית שתקצוב המחקר והעשייה חייב להיות מועדף על פני הקיפאון והעסקנות.

* הפוסט התפרסם במקביל באתר nrg.