עוף-טופיק

אוף-טופיק היסטרי, אבל חשוב לא פחות משאלת הגרעין של איראן, ווסאבי נדרש לסוגיה הבוערת: מי תהיה הציפור הלאומית של ישראל.

הכל התחיל לפני יותר חצי שנה, עת החליטו בחברה להגנת הטבע שצריכה להיות לנו ציפור לאומית. הרעיון היה, בדומה לאומות אחרות, למצוא סמל לאומי שיוצר זהות מקומית וגם מנחיל ערכים של שמירה על הטבע. מדברים גם על צמח לאומי, ועל אות הצמח והציפור שינתן לכל ילד וטרררם שלם סביב העניין. באותה נשימה הוזכר גם שלפני כמה שנים הצופית הייתה רחוקה פסיעות אחדות מלהפוך לציפור לאומית אבל אז התברר ששמה האנגלי הוא Palestine Sunbird וכל היוזמה נגנזה [הו הטיפשות].

בכל מקרה, לצורך הסוגיה הוקמה מין ועדה נכבדת שיושבים בה אנשי רוח ומדענים. הועדה הספיקה בינתיים לצמצם את רשימת מאות הציפורים לעשר נבחרות וכעת קול הציבור נשמע, באינטרנט ואף על דפי העיתונים. עשר העולות לגמר, לא לפי סדר חשיבות, הן: הבולבול, הדוכיפת, השלדג לבן החזה, החוחית, הנשר, הסיקסק, הבז האדום, התנשמת, הצופית והפשוש.

עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שווסאבי נתקל יום אחד בסוג של קמפיין אינטרנטי למען הסיקסק [!] ואיך לומר: זיעה קרה כיסתני. הרי הסיקסק הוא ה-אויב של החקלאים. ציפור איומה ומזיקה מאין כמוהו. רעשנית להחריד ומכאן גם שמה, סוג של אונומטופיה. בקיבוצי הצפון יש שעשוע ילדים ונוער: ציד סיקסקים באמצעות רובה אוויר [לא, זה לא יורה אוויר וכן זה בהחלט הורג ציפורים]. השעשוע דווקא זוכה לעידוד מצד המבוגרים, שונאי הציפור. האמת היא שרק בעוד כמה שנות צמחונות אני אחזיר לאמא טבע את חובותיי אבל זה כבר דיון אחר.
ניקח נשימה ונמשיך לבחון את האפשרויות הסבירות קצת יותר:

הנשר אמנם [בניגוד לסיקסק] מופיע במקורות, אך יש משהו קצת כוחני בדורס הנ"ל. סמל פשיסטי בדימוס. משהו ששומש לאורך ההיסטוריה כבר לא פעם, ולא תמיד בהקשר אופטימי. צריך לזכור שהבולד-איגל הוא גם סמלה של ארה"ב, ולמרות שהכוונה בעצם לעיט, הדמיון רב מידי, והרי איננו רוצים להפוך לעוד כוכב בדגל המעצמה הנ"ל. נכון?
השלדג מרהיב ביופיו אך מתרכז באזורי ברכות מים, וכאלה אין בכל מקום, לכן 'ציפור לאומית' הוא לא בדיוק. החוחית והבז האדום בכלל יקרי המציאות וקשה יהיה להצביע לילדי הגן עליהן ולהגיד: 'רואים ילדים, זוהי הציפור הלאומית שלנו'. התנשמת כנ"ל קשה לאיתור אך מסיבה אחרת: היא דורס לילה. ובכלל, דורסים יש לנו מספיק.
השתיים הקטנות בחבורה הן הפשוש והצופית. הפשוש הוא המממ... פשוש כזה, חמוד, אבל לא מרשים בשום צורה אחרת. הצופית לעומת זאת היא באמת ציפור נהדרת, מבהיקה בכחול מטאלי, מרפרפת בכנפיה במהירות ואלגנטיות בזמן שהיא יונקת דבש עם מקורה הארוך. היא בהחלט ראויה להיבחר אבל מכיוון שהיא נפסלה בפעם שעברה מאיזשהו תירוץ לאומני אני לא רואה סיבה שהיא תבחר בסיבוב הנוכחי.

אז הגענו לקו הגמר עם הבולבול והדוכיפת. הבולבול הוא הפייבוריט המוצהר של אנשי החלה"ט ושל קובעי דעה אחרים. ההתלבטות הייתה קשה. הבולבול מזכיר מאוד בתכונותיו את הישראלי ואני מצטט את עמיר בלבן מהחלה"ט: "תרגום השם מערבית הוא 'זמיר'. הבולבול ייחודי לאזור שלנו, משפחה שקיימת בכל העולם אבל בולבול צהוב-שת 'עם משקפיים' אפורים יש רק אצלנו. קולני להחריד, חברותי בצורה שלא תיאמן, אמיץ, מתלהק ומתאחד מול סכנה. כשאין סכנה – טריטוריאלי מאוד ולא נותן לאף אחד להתקרב". במחשבה שניה, אולי דומה מידי לישראלי המצוי...
לכן בחירתי היא הדוכיפת, ציפור מדהימה וגאה עם ציצת נפלאה על ראשה. שכיחה למדי ואוהבת מדשאות [כמונו לא?], היא נזכרת במקורות במספר מקומות, בהקשרים חיובים בהחלט, ואם אני לא טועה יש לה גם מסורת להופיע בספרי ילדים ישראלים ותיקים לא פחות מהבולבול. ווסאבי החליט: הצביעו דוכיפת !

* התמונה לקוחה מהויקיפדיה והיא צוירה ב- 1905 כך שזכויות היוצרים שלה פגו.